א) עי' רש"י לעיל ג'., משום הכי תנא פוטרות, דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק"ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא. וכ"כ תוס' שם ד"ה כיון.

ובחי' ר' חיים מטעלז כאן סי' שני, צרת ערוה, הקשה שלדבריהם מה הוכחה הוא מביא מצרת ערוה דהא צרה אפילו במקום מצוה אין עליה איסור עצמו משום שהיא צרת ערוה, מלבד איסור אשת איש, ולהכי שלא במקום מצוה כשהם נשואות לאחרים דליכא איסור אשת איש מותרת וליכא ק"ו שתיאסר שלא במקום מצוה אבל אחות אשתו שהיא גופע ערוה בפני עצמה מלבד אשת איש שייך שפיר ק"ו כיון שהיא אסורה עליו משום אחות אשתו במקום מצוה כ"ש שלא במקום מצוה. (ומזה למד שהערוה מטילה על הצרה איסור חדש מלבד איסור אשת איש. ועיי"ש).

 

ב) הנראה.

ללא הלימוד "בחייה כל שבחייה" שבמסקנה (וללא הק"ו שבהו"א) היינו אומרים ש"עליה" עולה גם על אישה אל אחות וגם על דרשת "לצרור" המלמדת על צרת ערוה. (כן מוכח מזה שאמרו צרה תוכיח דבמקום מצוה אסירא ושלא במקום מצוה שריא. אמנם אפשר שה"יוכיח" הוא מזה שעכ"פ יש איזה דין שמבקום מצוה אסור ושלא במקום מצוה שרי).

בעלמא דרשה עולה רק על המפורש. עי' פסחים כ"ד:, מנין לבשר בחלב שהוא אסור נאמר כאן (דברים י"ד) כי עם קדוש אתה ונאמר להלן (שמות כ"ב) ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור אף כאן אסור. ובתוס' שהגז"ש יכולה להיות לקולא מלכלב תשליכון אותו או לחומרא מבשר בשדה שמלמד לקדשים שיצאו ממחיצתן שאסורים בהנאה וללא ק"ו ילפינן מהמפורש בהדיא ולא מהלמד בדרשה. ועי' יראים (השלם) סי' תכ"א, וכל הדברים כשרים לדפנות ולא מפסלי בהו תעשה ולא מן העשוי דתעשה לא כתיב אלא בסכך ואע"ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע. (וצ"ל שכן דרשת באספך מגרנך לפסולת גורן ויקב). ועי' בגמ' ב"מ צ"ה., כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואשומר שכר אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב. (וע"ע שבת כ"ח. תוד"ה אלא ומכות י"ד. תוד"ה ההוא. וע"ע ביבמות נ"ו. תוד"ה לדברים וב"ק כ"ו: ד"ה ש"מ שאומרים כן רק כשיש סברא לכך).

כאן יש עדיפות ללימוד לצרת ערוה שאינה אסורה אלא במקום מצוה ולא בכל מקרה. אילו אסרנו בכל מקרה היה בזה חידוש של סוג חדש של ערוה, ועדיף לחדש רק פטור ולומר שהאיסור ממילא משום אשת אח שהוא ידוע. עי' תוס' חגיגה י':, לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו.

וגם אם נסביר שיסוד דין צרת ערוה הוא הדין המחודש שהערוה יוצרת איסור על צרתה, הדין שצרה אוסרת רק במקום מצוה אפשרי בפשטות בסברא. כמו שאשתו אינה אוסרת את אחותה אלא בזמן שהיא קיימת, שאז האחות היא אחות אשתו, כעין זה ערווה לא תאסור את הצרה אלא בזמן שהיא צרה היינו כשיש ביניהן זיקה משותפת ליבם. (עי' אתוון דאורייתא כלל ח' בדבר האפשרויות להסביר את זיקת היבום) וזה רק במקום מצוה. באחות אשתו אין סברא זו אחר מות אשתו אין היותה במקום מצוה גורם קשר לאשת היבם.

העדיפות הנ"ל להעמיד את "עליה שרק במצוה" בפטור צרת ערוה, אינה מכריעה את העדיפות של כתוב בהדיא, אלא עושה את שנו האיסורים שוים, ושניהם למדים. (אין צריך לומר כאן שקולים, שהרי אין סתירה בין שני הלימודים, ואין גזירה שוה למחצה ורק בעדיפות גדולה למדים רק חלק מהפרטים השייכים).

 

ג) מ"ש "ולאו קל וחומר הוא במקום מצוה אסירא שלא במקום מצוה שריא". השיקולים הקודמים היו בעניין קדימה על מה עדיף ללמוד את עליה. הק"ו הוא שיקול נגד קיום הדין של "עליה, במקום מצוה" באחות אשה. וקיום שיקול כזה מכריע שלא ללמוד לאחות אשה.

בצרת ערוה אין הק"ו דוחה את הדין, כיון שאומרים שבמקום מצוה עדיף לאסור משום שהקשר בין הערוה לצרה קיים רק במקום מצוה.

 

ד) ה"יוכיח" אינו ראיה גמורה שאין הק"ו כלום. אילו צרת ערוה היתה שוה לאחות אשה בעניין ההאפשרות להעמיד רק בזמן מצוה, היו שניהם למדים למרות הק"ו, שהרי הדרשה מפורשת.

אלא היוכיח הוא כדלהלן. למרות שלגבי צרת ערוה אפשר למצא הסבר לאסור רק במקום מצוה, מכל מקום אין בטחון שזה ההסבר, ונשאר מקום לספק שמא בסתם ראוי לאִסּוּר שיהיה במקום מצוה ולא שלא במקום מצוה. (טעם אפשרי למשל, שמצוה אין ראוי לה שתיעשה באופן שיש בו ריח איסור).

האפשרות הזו די בה כדי שהק"ו יהיה בספק. טענה שהיא בספק אין בכוחה לסתור לימוד שהוא ראוי מצד עצמו, והיה לימוד ודאי ללא קושיה עליו, כמו כאן הצורך ללמוד "עליה" על אחות אשה שהוא הפשט.

 

ה) ראיה שטעם אפשרי אינו יכול לסתור שיקול ודאי, ויכול לסתור שיקול הבא להרוס שיקול ודאי.

עי' תוס' יבמות נ"ז:, ד"ה רב, והשתא איכא למפרך מה להצד השוה שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דבכי האי גוונא שייכא פירכא וכו' ואין לומר דלא חשיבא פירכא משום דחופה דפסולות אינה קרויה חופה דמכל מקום פירכא היא כדפריך התם מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה כו'. ועי' כריתות כ"ו., דכתיב קרא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור צריכי וכו' יחיד מנשיא לא אתי דאיכא למיפרך מה לנשיא שכן אין בשמיעת קול (דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו, וזה חוסר הכח תימצי) תאמר ביחיד שכן ישנו בשמיעת קול. וע"ע זבחים ח': ד"ה הנך וכל מה שצוין בציונים לתורה לר' יוסף ענגיל כלל ל"ג.

בציונים לתורה שם ציין לרמב"ן קידושין ד': ד"ה ומה אמה העבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף וכו', קשיא לי והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשום אישות. וכ' שמבואר דמידי דלא שייך אינו קולא וגירעון ואין לעשות ממנו ק"ו.

הרי שמידי דלא שייך אינו נותן כח ליצור לימוד דין מחודש אבל די בו כדי למנוע לימוד יצירת דין מחודש.

ונראה שזה ההסבר למ"ש בציונים לתורה שם מבבא בתרא ק"י:, רבינא אמר מהכא (נפקא דבן קודם לבת) הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם ומאי קורבא דבן מבת שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ופריך יעדה בת לאו בת  יעדה היא. וכ' בציונים לתורה, ומשמע מזה לכאורה דאין לעשות פירכא ממידי דלא שייך. וצ"ע. ע"כ. אכן שם קם ליעדה בא ליצור דין קדימת בן ויצירת דין אינה על ידי מידי דלא שייך, כנ"ל.

היסוד של גריעות מידי דלא שייך הוא, שאין ראיה לחיסרון, אולי הוא משום שאין הכ"ת. אמנם ספק נוצר, ובכח ספק רק להפריע ללימוד ולא ליצור לימוד.

 

ו) נידון דידן הוא האם לדרוש את "עליה" על אחות אשה שתהיה רק במקום מצוה. הנידון הוא האם לעשות לימוד על אחות אשה. לימוד זה הוא לימוד ראוי מצד עצמו. לימוד זה מופרע על ידי הק"ו, שאין ראוי לאסור רק בזמן מצוה להתיר שלא במקום מצוה. ההוכחה מצרת ערוה שהקל וחומר אינו קל וחומר אינה הוכחה גמורה. אלא היא תלויה באפשרות לומר שהצרה יוצרת את האיסור כדברי ר' חיים מטעלז, שהרי לפי הסבר רש"י ותוס' אין להוכיח מצרת ערוה לאחות אשה, כנ"ל אות א'. אכן די באפשרות זו כדי לבטל את יכולת הק"ו להרוס את הלימוד מ"עליה".

(ואף שהסבר ר' חיים מטעלז הוא חידוש גדר וזה גרוע, כאן הנידון הפקעת לימוד "עליה" על הפשט).

אמנם אף שהאפשרות להסביר את איסור צרת ערוה כיצירת איסור בצרה ע"י הערוה, אפשרות זו יכולה  לגרום שנלמד את "עליה" גם לאחות אשה (היינו למדים לולי הלימוד "בחייה כל שבחייה") אין אפשרות זו חייבת להתקיים. ולמסקנה עדיף לומר שאיסור צרת ערוה הוא משום שנשאר איסור אשת אח, שאין מה שיפקיע אותו. באופן זה אין חידוש גדר וזה עדיף כמ"ש באות ב' מתוס' חגיגה י':.

 

סיכום: בקרא, אשה אל אחותה לא תיקח, לפשט. לצרור לדרש לאסור צרת ערוה. דרשת "עליה" שרק במקום מצוה יש עדיפות שיעלה על אשה אל אחותה, הפשט זו העדיפות בעלמא, ויש עדיפות שיעלה על לצרור, שם הדין להעמיד רק במקום מצוה מוסבר בסברא.

השיקול שלטובת "לצרור" אינו מגרע את הלימוד של "אשה אל אחותה" ואינו יכול להפקיע אותו אלא להוסיף עליו לימוד. אין צריך שיהיו שקולים ממש כדי למוד על שניהם.

השיקול שאין סברא ללמוד איסור רק במקום מצוה, סברא שאינה ב"לצרור", מגרעת את "אישה אל אחותה" ויכולה לגרום שהיא לא תילמד, והלימוד יהיה רק על "לצרור".

היוכיח מצרה אינו הוכחה גמורה, הוא תלוי באפשרות להסביר את דין צרה כיצירת איסור על ידי אחות אשה. אם הדין הוא הפקעת המצוה והאיסור ממילא פשוט להעמיד רק במקום מצוה. (וגם לצד של יצירת איסור ניתן לתת טעם שיהיה רק במקום מצוה). אבל בכל זאת הוא מספיק.עלית "עליה" על הפשט היא פשוטה, היא הדבר הכתוב בתורה אלא אם כן נעקר, וצריך ראיה גמורה כדי לעקור אותה. די ביוכיח הספקי כדי ליצור ספק בסברת הק"ו הבאה לעקור את הפשט, ושוב אין סברת הק"ו עוקרת.

כשאין ראיה עדיף להעמיד את דין צרה בהפקעת המצוה, משום שאז אין יוצרים גדר חדש.