א) יש לעיין. לכאורה הלימוד שרוצים ללמוד כאן הוא שדין שחודש באשת אח, היתר ביבום, יתקיים בכל העריות. אין לימוד זה שווה ללימוד אכילת קדש בטומאה שם למדים מהפרט על גבולות הכלל. (שם הפרט היוצא מלמד שהכלל כולל רק את הדומה לו). אפשר שהמידה תכיל אופני לימוד שונים אבל לא היה צריך להביא את אופן הלימוד של הברייתא שהוא אחר מהנידון כאן.

 

ב) הנראה, להו''א יבמה היא הותרה, אין אשת אח שנפלה ליבום בכלל ''ערות אחיו גלה ערירים יהיו''. ומלמדת לכל העריות שכמו ש''ערות אשת אחיך'' אינה כוללת אשת אח במקום יבום כך ערות בת בנך ושאר עריות אינן כוללות יבמה.

עי' יד רמ''ה סנהדרין נ''ג:, שאיסור אשת אח מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את ל''ת אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום ואמטול הכי שריא אפילו בביאה שניה. וכן מבואר בתוס' להלן כ': ד''ה אטו, שכתבו אין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה.

 

ג) לדחיה, הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אפשר שבאמת דין יבמה הוא משום דחיה. עי' תוס' לעיל ד'. ד''ה (לעיל) לא, שלא לומדים מאשת אח לעלמא דתידחי עשה ל''ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך. וע''ע תוס' נ''ד: ד''ה אלא, וחי' הרשב''א ח'. ד''ה רבא. ועי' חי' רבי נחום אות ל''ז שיסוד ההיתר ביבום הוא מדין עדל''ת ומ''מ דינו הוא הותרה כיון שהמצוה היא לקחתה לאישתו לגמרי, ואינו כשאר מקומות שהעשה רק מדחה ואינו מתיר לגמרי. הרי שההותרה אינו נובע מביאור לשון ''אשת אחיך''. (לא נוח לומר שהעדל''ת יוצר פירוש לאשת אחיך וזה יכול להלמד לשאר עריות, אין לומר שאינו בכלל הלשון אלא כשלשון משמיעה זאת, כרמ''ה שמתבאר להלן בסמוך).

 

ד) אכן דברי ר' נחום עולים רק לתוס' ואינם מתישבים בלשון הרמ''ה ''דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום''.

ונראה לשיטת הרמ''ה שהדחיה היא, שאין היתר יבום הוצאה משם ''אשת אחיך'' אלא הוצאה מהתוכן השלם ''ערות אשת אחיך לא תגלה'' ומ''ערות אחיו גלה ערירים יהיו''. יבמה במקום מצוה אינה יכולה להיות מופקעת ממשמעות ''אשת אחיך'', או משום שאין אשת אח שלא במקום מצוה משמעות אפשרית ל''אשת אחיך'' מסברא חיצונה, או, משום שעיקר דין יבום נובע מהיותה אשת אח, ולא נוח לחלק את זה לשני מושגים זרים.

לעומת זאת בשם ''הקדשים'' שב''יקרב אל הקדשים'' אפשריים מושגים נפרדים של קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, והפרט מלמד לתפוס רק את המושג קדשים של מזבח. כעין להלן ע''ד:, תלתא קראי כתיבי כתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים.

 

ה) עי' מכילתא דרשב''י כ''ג י''א, כן תעשה לכרמך לזיתך והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה. ועי' סהמ''צ עשה קל''ד. אין ל''ת מפרש את תשמטנה, כעין ''השמר'' ''פן'' שהן ל''ת. ועי' מכילתא דרשב''י י''ג ה', ד''א והלא פסח בכלל היה למה יצא להקיש אליו מה פסח שהוא בא חובה ובא בנדר ובנדבה ואינו בא אלא מן החולין כך כל דבר שהוא בא חובה ובא בנדר ונדבה אינו בא אלא מן החולין. לא ברור לי הלימוד, אבל עכ''פ מוכח שהפרט יכול ללמד דין שאינו ביאור מושג בכלל.

וצ''ל שלכן הביאו את הדוגמה של שלמים, להורות שיש לימוד שהוא ביאור מושג, שהרי אילו בא ללמד חידוש דין היה זה דבר שיצא ובא לידון בדבר החדש, וכדעת הדחיה.

אכן לא מצאנו אלא כשמלמד דין שחודש בו כבר, שלמד מפסח מצרים, ולא שמכח הדרשה צריך לחדש בו דין, ואת אותו דין ללמד.

 

סיכום. להו''א דין אשת אח ביבום הוא הפקעה משם ''אשת אחיך'' שבאיסור ערוה במצב של חיוב יבום. וזה ביאור לכל העריות שאינן כוללות מקום מצוה. ובזה דומה לשלמים שמבארים את המושג ''קדשים''.

לדחיה ביאור כזה אפשרי רק בכעין קדשים שבלא הלימוד קיים המושג שאותו רוצים ללמד. וחיוב יבום אינו גדר במושג אשת אח. או שאי אפשר להוציא את אשת אח ביבום מכלל ''אשת אח'' משום שהותה אשת האח הוא יסוד המצוה.

 

עוד בעניין מידת היה בכלל ויצא ללמד עי' בב''מ כ''ז. השמלה היתה בכלל.