א) כ' בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים, תשובות גאונים קדמונים סי' ע') עיקר דילה מאי דאמרי' מנא לן דאתי עשה דחי את לא תעשה שאין בו כרת מדרשא רחמנא כלאים בציצית דכת' לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך ''ודאמי כאילו א' גדילים תעשה לך מהם''. ואמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה תורה דריש.

רב האי גאון יליף מסמוכים כמ''ש בגמרא כאן. א''כ אין ''ודמי כאילו אמר'' מספיק כשלעצמו אלא מתקיים בגלל לימוד סמוכים. ונראה שבא לתרץ את קושית התוס', מדוע לא למדים מסמוכים להיפך, ואומר שללימוד שמצות גדילים גם בשעטנז יש עדיפות על האפשרות שאיסור שעטנז גם בציצית, והוא שיש גם משמעות לשונית לצד שציצית גם בשעטנז.

לתוס' כאן אין מתורץ ע''י המשמעות ''תעשה לך מהם''. ועי' תוס' להלן ה': ד''ה כולה, ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים. (נזיר מ''א:, ור''א דאתי עשה ודחי את לא תעשה מנליה יליף מגדילים דתניא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם. ללא דברי התוס' י''ל שם שאין ''מהם'' חלק מהדרשה, אלא התוכן הנובע מדרשת סמוכים).

וצריך לברר לשיטת תוס', כיון שדרשת ''תעשה לך מהם'' היא מעלה בדרישת היתר בכלאים הגורמת להוסיף אותה על הדרשה שציצית נעשית רק מצמר ופשתים (שלא במינו), למה אינה מספיקה להעדיף את הדרשה הזו על הדרשה הסותרת שאיסור כלאים נמצא גם בציצית.

בפשטות קל יותר להכריע בין שתי אפשרויות, שהוא דבר שהכרח להתיחס אליו, מאשר להוסיף דרשה.

ב) הנראה לשיטת תוס', עכ''פ בקושיתם. הטעם שב''לא תחסום כי ישבו'' דורשים שהתוכן ''לא תחסום'' קיים גם ב''כי ישבו'', הוא שקרא הראשון דוקא, והמאוחר אינו קיים במקום שנאמר הראשון.

כלומר, כיון שבחד עניינא יש מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), וגם הדרך לדרוש את התחלת הדיבור בפני עצמה ושוב לדרוש אותה עם ההמשך. וכמ''ש סוכה נ':, ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תעשה המנורה חזר וכלל. הרי שקודם קוראים ''ועשית מנורת'' לבד אף ש''מנורת'' נסמך לזהב טהור.

(וכן סוטה מ''ו^., אשר לא עלה עליה כלל, קידושין כ''א: ולקחת כלל מרצע פרט, ושם כ''ד: כי יכה כלל שן ועין פרט, ב''ק ונפל כלל שור וחמור פרט וכהנה רבות. וכן גיטין כ''א:, תניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר ספר לומר לך מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

אבל עיין רש''י שם ע''א, וכתב לה מכל מקום, מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה).

כיון שכך הקרא הראשון מקבל את משמעותו כשהוא לבדו, וממילא מתקבל התוכן המלא של המשמעות, והקרא השני מקבל משמעות רק אחר שהמשמעות הראשונה כבר קיימת, ועדיף לתת לו משמעות חלקית מאשר לעקור מהקרא הראשון משמעות שכבר התקבלה.

(כל זה לפי הכלל שנכתב במקומות רבים שהדיון בדרשות התורה נעשה על פי שלבים ובכל שלב מביאים בחשבון רק את השיקולים המידיים. למשל ב''ק ו': אות ד', פסחים כ''ז: אות ג' שבת ע''ד^. ועוד).

כנגד שיקול זה אין מכריעה העדיפות שאם למדים שהקרא השני דוקא אז הלימוד נכנס למשמעות מילולית של הכתוב. זו משמעות שנוצרת רק אחר שהדין נכון.

אבל השיקול שכתבו התוס', שאם הקרא הראשון דוקא הכל מיותר, ודאי בכוחו להכריע, שהרי אפילו בקרא מפורש יתור גורם לדרשת אם אינו עניין.

ג) לעומת זאת כשהגמרא דורשת ''תעשה לך מהם'' הדרשה באה רק כשהבעיה היא האם לדרוש תעשה ציצית מצמר או מפשתים, או לדרוש תעשה מצמר ופשתים יחדיו. כשהאפשרות שקרא דכלאים דוקא כבר אינה קיימת.

בין שני התכנים האפשריים, שיעשה ציצית (לכל בגד) רק מצמר או מפשתים, או שיעשה ציצית גם מכלאים, הרי זה שאפשר להכניס את התוכן ''גם מכלאים'' למשמעות המילים (אף שמותְנֶה בנכונות הדין) מהווה עדיפות.

אכן עדיפות זו אינה גורמת שיתקיים רק הלימוד ''גם מכלאים''. כיון שלעומת עדיפות זאת יש עדיפות לתוכן שגדילים נעשים מצמר או פשתים, שהנושא ממה לעשות גדילים הוא חלק מהנושא העיקרי של הפרשה, אופן קיום המצוה. ואילו שעטנז הוא נושא שאינו נמצא בסתם בציצית.

אין הכרעה בין העדיפויות, הם מענין שונה, ויבאו שניהם.

ד) מ''ש התוס', וגבי יבמה נמי בסמוך ליכא למידרש כי הכא דבלאו קרא ה''א דחוסמין אותה, ול''א שגבי יבמה הולכים אחר לשון ראשון, כנ''ל.

אפשר שהוא משום שהסברא שלשון ראשון עיקר אינה ברורה, והתוס' לעיל רק חששו לסברא זו. לכן הסבירו את הדרשה לא תחסום כי ישבו כדי לישב גם לצד שאין הולכים אחר הראשון.

או, יותר טוב, באמת היה די שיאמרו שאין הסברא החיצונה לא שחוסמין אותה להתיבם ולא שאין חוסמין אותה, לכן צריך הכרעה שהולכים אחר פסוק ראשון. אלא כיון שכבר צריך לומר שמסברא חיצונה אין הכרעה שלא חוסמין אותה, שוב אמרו את האמת שיש סברא שחוסמין, ושוב לא צריך להזכיר את העניין שהולכים אחר הראשון.

ה) לרב האי גאון אפשר שאין עדיפות לקרא הכתוב ראשון על קרא הכתוב אחרון. כדמשמע מרש''י שהובא באות ב' בסוף המוסגר.

אפשר עוד שלרב האי גאון באמת עדיף לומר שבעלמא שהקרא הראשון דוקא, ומטעם הנ''ל.

עי' ירושלמי נדרים פ''ג ה''ב ושבועות פ''ג ה''ב, וכן במכילתא דר' ישמעאל יתרו בחדש פרש' ז', מחלליה מות יומת ושני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע וכו' גדילין תעשה לך לא תלבש שעטנז שניהן בדיבור אחד נאמרו. הרי שאין קדימה. ומיושבת שיטת רב האי גאון. ולא כמ''ש לתוס'.

אכן למ''ש בסימן הקודם, יבמות ג': אות ה', ''נאמרו בדיבור אחד'' הוא אליבא דר' ישמעאל שמחשיב יותר מר''ע את המשמעות הלשונית, וסוגיין כר''ע. (אמנם זה נמצא גם בספרי דברים פיס' רל''ג, וסתם ספרי כר' עקיבא, אבל בהרבה כתבי יד חסר, והוא כנראה הגהה ממדרש אחר. וכן זה נמצא במדרש תנאים לדברים ה' י''ב). בגמרא ר''ה כ''ז^. ושבועות כ': לא נאמר ''בדיבור אחד'' בעניין כתובים מכחישים, אלא רק בעשרת הדברות. וכן במכילתא דרשב''י ט''ו י''א דורש כן (בכוונה קצת אחרת).

ו) עי' ברכת הנצי''ב על המכילתא שם, זכור ושמור בדבור אחד גמרא גמירי להנך מילי שבדיבור א' נאמרו ולאשמועינן איזה דבר קאתי. ע''כ. ולפי דבריו לא נוח לומר שרק לשיטת ר' ישמעאל גמירי, כדי שהלשון יהיה נוח. אבל עי' תוס' מנחות מ''ג^. ד''ה ור''ש, דהתם (זכור ושמור) לא איתמר בדבור אחד אלא לאשמועינן הא (נשים חייבות בקידוש) אבל הכא איתמר כי היכי דלא ניסתרו אהדדי. הרי שלתוס' דהתם מה שאומרים כאן בדיבור אחד הוא כדי שלא יהיה סתורה בין הלשונות. וזה הולך כמ''ש שרק לר' ישמעאל משמעות הלשונות חשובה כל כך.

ז) עי' קרן אורה להלן ה': על תוד''ה כולה שלתוס' כאן כלאים בציצית הוא משום דחויה. (וע''ע ישועות יעקב או''ח סי' ט סק''א) וזה נוח לנ''ל ע''פ תוס', שסוגיין אינה סוברת כאן שנאמרו בדיבור אחד.

ושיטת רב האי נראה שהיא שיטת רב ניסים גאון שבת קל''ג^., (נדפס שם בע''ב) האזהרה של לאו כך נאמרה שהציווי של העשה תנאי הוא בה וכן אמרו רז''ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו וכו' ומזה העיקר אמרו רז''ל בתלמוד כל מקום שאתה מוצא עשה ול''ת וכו' יבא עשה וידחה ל''ת. ע''כ. לכאורה לשיטתו כל עדל''ת הוא הותרה.

ומה שלמדים כל התורה מציצית הוא שאחר שבציצית למדים מסמוכים ששעטנז נאמר על תנאי למדים משם ש''מחלליה מות יומת'' נאמר על תנאי, וכן כל מקום שיש בו עשה מול ל''ת.

ועי' קובץ שיעורים על ב''מ נ''ג^., שהחילוק בין דחויה והותרה דבהותרה לא מהדרינן אהיתירא משא''כ בדחויה היינו דבדחויה לא בטלה סיבת האיסור אלא המצוה היא סיבה המתרת את האיסור בפועל. וכתב שבאיסור הבטל ע''י דחיה הוי הגדר שאיסור הגברא בטל ואילו איסור החפצא נשאר קיים.

ח) אכן י''ל לרב ניסים גאון בהבדל בין הותרה ודחויה. בשניהם האיסור הנדחה לא נאמר במקום שקיים האיסור הדוחה, אלא שיש לדון מה נחשב המקום הדוחה, האם רק מקום שהכרח לקיים את המצוה הדוחה או כל מקום שאפשר לקיימה.

שתי האפשרויות שוות מבחינת העיקרון, ולכן אף אם ציצית בכלאים הותרה ולא נאמר כלאים בכל מקום שיש ציצית, הסמוכים המגלים על עניין הדחיה בנו אב שבכל מקום שיש עשה ול''ת הל''ת נאמר על תנאי, אבל מה הגדרת ה''מקום שיש עשה'' נידונית בכל מקרה בנפרד.

אפשר שהדיון תלוי במידת העדיפות בסברות שאמר ר' אלחנן.