א) עי' רש''י ד''ה יכול שאני מרבה כו', שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה. לכאורה משמע שאין הבדל בין שש נשים ובין ט''ו נשים כאשר הן נשואות לאחרים. משמע ש''הואיל דאי אפשר לינשא לאחים צרותיהן מותרות'' אינה טענה נפרדת מאשר ''שאין צרה אלא מאח'', ולשון ''אפשר'' להנשא וכו' אינה בדווקא. וכן משמע בתוס', יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו, המ''ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה.

ועי' עוד תוס' מה אחות אשה מיוחדת כו', וא''ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן נ''ד^.) וי''ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח^'.) סמיך.

ב) אולי אפשר לפרש בדרך אחרת שלשון ''אפשר'' להנשא לאחים תהיה בדווקא. (ולא תהיה המשמעות נשואה בפועל לאחים. וכן בתו''כ קדושים פי''ב הגרסא ''ומותרת'' להנשא).

והברייתא אינה ככולי עלמא, עי' אות ה' שבסתם אינה כר' ינאי, ובעיקר שאינה כר' עקיבא, וסוגית הגמרא אינה מפרשת את הברייתא אלא רק מביאה ממנה ראיות.

מהלך הלימוד. סתימת ''יבמה יבא עליה'' משמע אפילו בשאר כל עריות האמורות בתורה. זה עומד בהכחשה לסתימת אשה אל אחותה לא תקח, משמע אפילו אשת אח בלא בנים. (וכמו כן לכל העריות האמורות בתורה). הרי כאן שני כתובים המכחישים זה את זה. את ההכחשה הזו בא להכריע הכתוב השלישי ''נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצווה אף כאן וכו'''. כלומר אשה אל אחותה בכל מקום, אף במקום יבום, ואילו יבמה יבא אינו אלא כשאין אשה אל אחותה.

טעם שאומרים ש''עליה'' משמיע ש''אשה אל אחותה'' גם במקום יבום, ולא אומרים שיבום קיים גם באחות אשה. ללא ''עליה'' היינו מכריעים מסברא (כמו בהרבה שני כתובים מכחישים, כמו שכתב הראב''ד בי''ג מידות שבראש תו''כ) שכמו שמצוות יבום מפקיעה או דוחה את איסור אשת אח כך מפקיעה או דוחה את כל העריות. (ואין זה משום עשה דוחה ל''ת שבגמרא, בהכחשת כתובים הולכים אחר סברא). ''עליה'' בא לחדש, ולא להודיע מה שידענו בלעדיו. ממילא מלמד ש''אשה אל אחותה'' קיים גם במקום מצוה.

(ההפניה ללימוד יכולה להיות בין במלמד ובין בלמד).

ג) שאר עריות למדים מאחות אשה בבנין אב, וזאת למרות הפירכא שכתבו התוס', מה לאחות אשה שכן אפשר לרבות.

הטעם, הצורך בהכרעה בין שני הכתובים גורם לדרוש את הדרשה שלא היינו דורשים ללא הצורך הזה. ועי' ב''מ צ''ו^., רב אשי אמר אמר קרא (שמות כ''ב) וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם הא רעהו עמו פטור אי הכי בעליו אין עמו ואם בעליו עמו למה לי אי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא. הרי שיש הכחשה הבאה כדי שנדרוש את הלשון המכריעה. (לרב אשי אין הכרעה מסברא דלעיל).

(אכן י''ל שללא בעליו אין עמו שחידש את גדר ''בעליו'' היינו אומרים ''אורחיה דקרא'' שזו אפשרות עדיפה על לחדש.גדר חדש).

וכמו שכתבנו בהרבה מקומות שיצירת בעיה גורמת לדרוש מה שלא היה נדרש בלעדיה. עי' מ''ש בפסחים ה'^. בעניין דרשת גימטריה ובר''ה כ''ה^. אתם אפילו שוגגין, ועוד. (ואולי זה במסגרת המידה שני כתובים מכחישים עד שיבא הכתוב השלישי, היינו ההכחשה גורמת שנדרוש כתוב כדי להכריע).

ד) הלימוד ''לצרור'' שערוה פוטרת צרתה, בפשטות מרבה עוד אשה שהיא כאחות אשה. עי' רבינו הלל על התו''כ קדושים פי''ב הי''א, לצרר משמע לא צרור כלומר לא תקח לא היא ולא צרתה. בעשירית האיפה לר''א מקומרנא (אולי זו כוונת הקרבן אהרון) הסביר שהלימוד אינו ממשמעות מילולית, אלא כיון שהתוכן של ''לצרר'' שווה לשל ''אל אחותה לא תקח'', הוא מיותר ומרבה עוד משהו שאמור בו לא תקח. בפשטות לשני ההסברים, כמו שאחות אשה אסורה מ''עליה'' בין במקום מצוה ובין שלא במקום מצוה, כך צרתה של אחות אשה.

ועי' יראים (השלם) סי' תכ''א, ואע''ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע. וע''ע יבמות נ''ו^. תוד''ה לדברים, כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא סברא הוא דלא רבייה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדיא, שכשיש סברא מעלים את הדרש רק על המפורש. (עוד צויינו בסימן על ח': צרה תוכיח אות ב'). עכ''פ ראוי יותר להעמיד את הלימוד על הפשט, וגם כשיש סברא להעמיד על הדרש אין די בה להפקיע מהעמדה על הפשט.

כלומר ראוי ללמוד שהערוה יוצרת איסור על צרתה גם כשאין מצוות יבום.

ה) אולי יש לישב את מהלך הלימוד שהביא לזה שדין צרה רק ביבום כדלהלן.

אליבא דברייתא זו ב' כתובים מכחישים הם אמירה אחת על דרך שאמרו במכילתא יתרו פרש' ז' וירושלמי נדרים פ''ג ה''ב, (ורש''י עה''ת שמות כ' ז') ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד. לכן כל הלימודים שנאמרו באחות אישה, גם ריבוי צרה מ''לצרור'' אמורים גם על יבום.

כשיש ב' כתובים המכחישים נעקר הפשט של הכתוב הבודד לגמרי ונעשה תוכן חדש של שני הכתובים כאחד. (ואף במקום שאחר ההכחשה מתקבל התוכן של כתוב אחד מהם). ובמקום שהפשט נעקר לא אומרים שהדרש עולה על הפשט הזה.

מקור לפרש כך על סמם שני כתובים מכחישים, עי' ב''מ פ''ח^., ביערתי הקדש מן הבית (דברים כ''ו) משמע בית קובע למעשר, ואכלו בשעריך ושבעו משמע חצר קובעת. לר' יוחנן דרשינן חצר דומיא דבית, המשתמרת, לר' ינאי דרשינן דמעייל לה לגבי שער. היינו שצריך גם שער וגם בית. ונראה שלר' ינאי מעבירים את ''הבית'' ו''בשעריך'' מ''רק בית'' ו''רק שער'' אל ''עכ''פ בית'' ו''עכ''פ שעריך'' (ו''שער'' עובר מחצר לשער ממש, מעבר קרוב) היינו לבד או בצירוף. מה שמביא, כדי שלא תהיה סתירה, לתוכן של בית וגם שער. זה מעבר קטן במשמעות המילים. לר' יוחנן ''הבית'' ו''בשעריך'' הם ביטוי אחד שהתוכן שלו ''משהו בין בית ושער'' היינו חצר המשתמרת. היסוד הוא שלביטוי אחד עדיף לתת תוכן יחיד ולא ''או או'' או ''גם וגם''.

(ככלל העדיפות לומר ''בדיבור אחד'' היא אליבא דר' ישמעאל שמעדיף השמעה של המילים ולא כר' עקיבא שמעדיף דיון על תכנים. הברייתא שלנו לא הובאה בתו''כ שאליבא דר''ע ברוב נוסחאות. עי' בסימן הבא, שעטנז גדילים, ביבמות ד'^. אות ו').

באופן של תפיסת כתובים מכחישים כאמירה אחת מוסברת דיעה המעדיפה לקבל חלקית כתוב מוכחש, ולא להעביר ביטוי למשמעות אחרת. ועי' בכורות ל''ג: מחלוקת ר''מ ורבנן בהכחשת ''כל מום'' ו''תמים יהיה''.

ו) כל זה נלמד לכל העריות אף שיש פירכא שבאחות אשה בידו לרבות, כנ''ל. משום שהדין הנלמד מ''עליה'' מסביר את התוכן הנוצר מהכחשת הכתובים. עיקר הַפִּתָּרוֹן של ההכחשה הוא הקטנת ההיקף של ''יבמה יבא'' וההקטנה כוללת צרה. ואפילו אם הפתרון ''אשה אל אחותה נאמר גם ביבום'' הוא הודעה על שמירת היקף אשה אל אחותה, כל דיון בהיקף אשה אל אחותה הוא בכלל הדיון של ההכחשה.

ז) הלימוד מאחות אשה אינו חל אלא על העריות שאפשר להנשא לאחים, שאפשר בהן מציאות של יבמה. הטעם ששש עריות אינן למדות, ''מה אחות אשתו וכו' אפשר להנשא לאחים וכו' יצאו שש עריות''. אין הכוונה שאינן למדות משום שאין הדמיון לאחות אשה מספיק כמרוצת לשון ''מיוחדת אפשר להנשא אחים''. אין ''אפשר להנשא לאחים'' תנאי ללימוד, שהרי לא נזכרה בלימוד לגבי ט''ו נשים.

אלא ההסבר שרק לגבי חמש עשרה העריות יש הכחשת שני הכתובים היוצרת צורך לדרוש את הבנין אב למרות הפירכא שבידו לרבות. שש עריות שבהן אין היכי תימצי של יבום בהן אין הכחשת הכתובים היוצרת את הלימוד. לגבי שש העריות האחרות לא היתה הכחשה, שהרי לא שייך בהן מצוות יבום, ולא נוצר הבנין אב.

ח) לכאורה יכלו שש העריות ללמוד בבנין אב מאחות אמו, שאותה אין בידו לרבות, להלן נ''ד^., והרי למסקנת הסוגיה זבחים נ''א^. דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב אפילו בקדשים, עיי''ש תוד''ה פשוט.

אלא הלימוד מאחות אשה אינו בניין אב, בגלל הפירכא, אלא לימוד גרוע כעין גימטריה, והוא ודאי אינו יכול ללמד בבנין אב. ואף שבכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים, בפשטות אין זה אלא כשהלימוד הראשון הוא מהסוג היכול ללמד לדבר השני (למרות שעריות שבידו לרבות יכולות ללמור בבנין אב, מ''מ אין לעשות שני לימודים נפרדים לעריות הלמדות כשאפשר להן בלימוד אחד. הלימוד הגרוע).

וזה שאמר, יכול שאני מרבה אף שש עריות וכו' אמרת מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ''ואפשר לינשא לאחים'' ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וכו' יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל דאי אפשר לינשא לאחים צרותיהן מותרות. ''אי אפשר להנשא לאחים'' אינו חיסרון בחשיבות הערוה, אלא אי כניסה לכתוב ''יבמה יבא עליה''.

(אילו היה הדיון על מקום יבום בלבד, היה ראוי לומר שאינן נשואות לאחים ולא שאינן יכולות להנשא לאחים. אלא ההו''א שערוה אוסרת כל צרה, ולגבי זה ''יכולות'' להנשא לאחים היא פירכא כל דהיא, שאין מקשים על בנין אב. אם זו פירכא ממש אין מקום להקשות ששש עריות תלמדנה מאחות אמו).

ז) הלימוד של לצרור הבא ללמד בדיבור האחד ''יבמה יבא אשה אל אחותה'' את ההיקף של כל חלק, כנ''ל, אפשר בו שתי דרכים.

אפשר שבא להרחיב את ההיקף של אשה אל אחותה, ולומר שהוא חל גם על צרה, והוא משמיע על איסור אשת אח שעובר לצרה. ואז נוח יותר לומר שהוא קיים גם בצרה שאינה במקום יבום (אמנם אפשר סברא שראיתי, שחל רק ביבום משום שאז נשארת הצרה בשם צרת ערוה בזיקה).

ואפשר שהוא משמיע על יבמה יבא שכמו אינו קיים במקום אחות אשה כך אינו קיים גם במקום צרת אחות אשה.

אחר ששש עריות אין למדים בהן את הדין שערוה אוסרת צרתה, ומסברא אין לחלק בין שש עריות לחמש עשרה נשים כשאינן נשואות לאחים, שוב עדיף לומר שגם לצרור באחות אשה אינו מלמד להשוות צרה לערוה לגמרי אלא לומר שיש בה עניין של פטור מיבום.

וזה הדבר החדש ש''שאין צרה אלא מאח'' משמיע.

סיכום: ''יבמה יבא עליה'' מכחיש גם את אשה אל אחותה וגם את שאר העריות היכולות להנשא לאחיו.

הכחשה זו גורמת שנדרוש את ''עליה'' שאיסור אחות אשה גם ביבום, משום שבלי ''עליה'' היינו דורשים שיבמה יבא גם בשאר עריות. והכחשה זו גורמת שנלמד שאר עריות מאחות אשה.

''לצרור'' יכול ללמד צרה גם בכל אחות אשה וגם רק במקום יבום, משום שלשיטת ברייתא זו אחות אשה ויבום נאמרו בדיבור אחד ואין פשט לאחות אשה בנפרד.

לצרור נלמד לכל ט''ו עריות כיון שהוא חלק מהפתרון של ההכחשה שנאמר באחות אשה והפתרון נלמד לפתור את ההכחשה שבט''ו נשים מול יבמה יבא.

שש עריות ש''אי אפשר להנשא לאחים'' אינן עומדות בהכחשה ליבמה יבא, וממילא אין ''לצרור'' חל עליהם.

כיון שלאפשרות ש''לצרור'' קיים בט''ו נשים גם שלא במקום יבום קשה לחלק בינן ובין שש עריות, לכן מעדיפים לומר שדין לצרור אינו אלא במקום מצות יבום.

הערה מאוחרת. היסוד שבדיבור אחד עושה את הכל לפרשה אחת, עי' בבא קמא נ''ד:, בהמה דדברות הראשונות כלל שורך וחמורך דדברות האחרונות פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי וכל בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. אין זה כלל ופרט המרוחקים.