א) הרמב"ם מלכים פ"ה, אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם וכו', מצות עשה להחרים שבעה עממין וכו' וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק.

גבי עזרת ישראל לא הביא הרמב"ם את מצות העשה. רחוק לומר שזו מצות לא תעמוד על דם רעך ומצות והשבותו לו. שם אינו חייב לסכן את עצמו סיכון גדול, שהרי בסנהדרין ע"ג., מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן. ע"כ. הרי שצריך יתור לחיוב לשכור. ומשמע שאינו חייב לסתכן סיכון גדול. וכמו שכתב הרדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סימן רי"ח, ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך.

ואפשר שבסתם לא נהרגים במלחמה אלא מיעוט מכלל היוצאים וסיכון כזה בכלל לא תעמוד על דם רעך. אכן יש מקרים שצריך לפעול תחת סיכון גבוה.

ב) בעניין גודל הסיכון לצורך הצלת חבירו, שמא ואולי, מצאנו גדר היתר להסתכן בנודע ביהודה תניינא יו"ד י, מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל (ב"מ קיב.) מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו. ע"כ. כיון שמצאנו גדר כל עניין דומה שגבולותיו לא ברורים הולכים אחר גדר ידוע. (כמו ניטל מלא וריקן שהוא ארבעים סאה כמו מים שכל גופו עולה בהם). ובליסטים באים עליו יש סיכון וגבולותיו לא ברורים. לכאורה ביציאה למלחמה הסיכון גבוה מסיכונים שאדם לוקח בגלל פרנסה. (אפשר אולי, ורחוק, ששכירת פועל ערכה כקבלת הסיכון הנ"ל). ומילא אין חיוב מלא תעמוד על דם לצאת למלחמת הצלה.

ג) ברמב"ם מלכים ז' ד', במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. (כאן אין לומר שהלשון לא בדוקא כמו שאומרים על המשנה). וע' יבמות ס"ה:, האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה וכו' אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש אדרבה וכבשוה תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק וכבשה כתיב. ע"כ. בפשטות, אם יש באשה חיוב מלחמת מצוה, שבכללה כיבוש הארץ משבעת עממים לא היה ראוי למעט אשה מהכתיב של כבשוה. ועדיף היה לדרוש כתנחומא וישלח (סי' ה') האיש כובש את האשה שלא תצא ותגרום תקלה לעצמה, שהרי דינה בת יעקב וכו'.

ד) ונראה שאין חיוב מלחמת מצוה אלא על המלך. (ומלך מתקן כעין תקנות הקהל שנוספות מעבר לדין).

זה שיש מצוות על המלך עיין היראים (תל"ה, רצ"ט בישן) שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל. וזה פירוש המקרא כי יד על כס יה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק.

עי' כתובות י"ז ב, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ועי' יומא (כ"ב ע"ב) מפני מה נענש שאול (לבא לידי דבר שניטל ממנו מלכותו. רש"י) מפני שמחל על כבודו (שביזוהו והחריש). העבירה של שאול לא היתה לפני עיור שהכשיל את העם במצוות כבוד מלך, הם מאליהם זלזלו בו, כמ"ש שם, ובני בליעל אמרו. והוא החריש, אלא שמצות שום תשים חלה גם על המלך ששמים אותו. על המלך לגרום שיכבדו אותו. (והלשון לא משמע לא משמע משום שהיה בידו למחות ולא מיחה. סנהדרין ק"ג.).

תפקיד המלך, עי' רמב"ם מלכים פ"ד ה"י, אין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. ממילא במינוי הבא במצות מצות שום תשים עליך מלך, כלול חיוב ללחום את מלחמות ישראל.

ה) מקור הדינים בכתוב.

הנראה, שמשמעות ''מלך'' בציווי שום תשים עליך מלך (דברים י''ז) היא אדם עם סמכויות שהיו למי שנקרא מלך בזמן מתן תורה. ועי' סוכה י''ג א', אזוב וכו' ולא אזוב שיש לו שם לווי אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליה בידוע שיש לו שם לווי. הרי שמשמעות שם היא לפי מה שהיה בזמן מתן תורה. ומלכים בזמן תורה היתה להם סמכות ללא הגבלה.

ו) בזמן משה היתה למלך סמכות להמית את מי שממרה את פיו. לנ"ל סמכות זי נלמדת משום תשים עליך מלך. ועי' סנהדרין (מ"ט.) שלמד מהנביא ''ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת'' (יהושע א' י"ח). ונראה שאינו אלא גילוי בלבד על הכתוב בתורה. עי' סנהדרין (כ"ב:) אמר ליה רבינא לרב אשי האי עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה ווהלן אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. משמע שבסתם סומכים על דברי קבלה שמפרשים את הכתוב וכל שכן כאן שלא מפורש חובת המלך.

ומה שדורש יכול אפילו לדברי תורה תלמוד לומר רק חזק ואמץ. ואילו על הפסוק רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה ש, שמובא בברכות ל"ב: לא דורש את רק. שבעניין הלימוד מ"מלך" שבזמן מתן תורה יש ספק אם הוא כולל דברי תורה. משום שאז לא היו עדין דברי תורה וסמכות המלך אמנם לא היתה מוגבלת אבל בפועל לא כללה דברי תורה. ויש בעיה איך להתיחס לסמכויות המלך האם לתוכן "הכל" וכולל דברי תורה או לפרטים שהיו בסמכותו ולא כולל דברי תורה. זה ניתן בקבלה וזה נתבאר בדרשה ביהושע אף שהיא דרשה רחוקה כמו בכל מקום שהכתוב יוצר בעיה (חלק מזה כבר כתבתי בהוריות י' א, אות ז').

ז) רמב"ם מלכים פ"ד ה"י, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. אין זה לימוד ממעשי ישראל בזמן שמואל, שהרי תחילת דבריהם והיינו גם אנחנו ככל הגוים. אלא יש שם הזכרה מה דרך מלך לעשות. ממילא זה בכלל שום תשים עליך מלך. וממילא זאת חובתו של מלך. וממילא חתן מחדרו וכלה מחופתה אין זה חובת היחיד אלא חובת המלך. ואינו נכנס לגדרי ההלכה אלא לחובת המלך לתקן תקנות לטובת הציבור. כלשון האבני נזר יו"ד שי"ב אות מ"ז. ובאמת עיקר המשפטים מצד השופטים עפ"י התורה ומה שהוא צורך לקיבוץ המדיני משלים המלך.

בגדר זה כופה המלך כלה מחופתה לצאת למלחמת מצוה, אף שאינה בגדר לוחמת ואינה חייבת מצד עצמה לצאת למלחמה.