א) פסחים ע"ז. לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו במועדו (רש"י, משמע לא יעבור זמנן, ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת) במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות ציבור מניין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם.

לעיל, ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. ורש"י הואיל ומצינו בה קל אחר, שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד, הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד.

כלומר דין טומאה בציבור נלמדה קודם שלמדנו היתר על ידי ציץ.

אלא שלפי פשט "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן" ריצוי ציץ נגרם כשהציץ על מצחו. בלימוד הראשון להכשר עבודה בטומאה כלול יוה"כ בעבודת פנים בארבעה בגדים, אף שאין ציץ על מצחו. ונוצרת בעיה, האם עדיף להעביר את "והיה על מצח" אל ראוי להיות על מצח, עי' להלן, ולומר שטעם טומאה בציבור כבטומאה ביחיד, או עדיף לא לעבור מהפשט כנ"ל ולחדש שבציבור קיים גדר של הותרה.

לשון "על מצחו תמיד" בהכרח אינה בדווקא, כמ"ש "מי לא בעי מיעל לבית הכסא" ושתי דרכים לישוב, כדלהלן.

 

ב) לר"ש קוראים כאילו כתוב שני חלקים בנפרד על "והיה", א' והיה על מצחו, וקובע את מקום הציץ, ב', והיה תמיד לרצון, ומכפר אע"פ שאינו על ראשו. דרך קריאה זו עי' ע"ז נ"א: קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד, ורש"י, האי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי. (וכן תמיד כ"ח:, לא תיטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך הכי קאמר לא תיטע לך אשירה לא תיטע לך כל עץ. קרוב לזה, פסחים כ"א:, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור תתננה ואכלה או מכור לנוכרי).

ועל ידי זה עובר תחילת הפסוק והיה "על מצח אהרן" למשמעות והיה "ראוי להיות על מצח אהרון", למעט נשבר.

בגדר ראוי. עי' זבחים ז':, וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים מכאן למותר הפסח שיהיה מן הצאן והבקר ומאי ניהו שלמים. הרי ש"צאן ובקר" הופך להיות ראוי להיות מצאן ובקר. (וכן סנהדרין ב'., ומנין ל(סנהדרין קטנה) שהיא של עשרים ושלשה שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים וכו'. "והצילו העדה" אינו מצריך שיהיו עשרה מזכים בפועל, אלא מקבל משמעות שצריך ראוי לעדה מצלת ועי' להלן י"ד., והזה הטהור על הטמא נדרש על הראוי להיות טמא [שנפל עליו נחשב להזיה]). וכן במשנה מכות א' ו', והלא כבר נאמר (דברים י"ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין. ובתוי"ט, דהשתא מקיימו שפיר נפש תחת נפש דמשיגמר דינו "מקרי" גברא קטילא. ע"כ. כשנגמר הדין הוא ראוי להיהרג והוא יכול להחשב "הרוג".

 

ג) ר' יהודה מעביר את משמעות "תמיד" לתוכן קרוב, "כל זמן שהציץ על מצחו" וכאילו אמר יהיה על מצחו כל זמן שהוא על מצחו. היינו שההויה תהיה חשובה יותר, שחושב על זה. ("חשובה יותר" כעין דרשת התו"כ זבים פרש' ד' שבעת ימים תהיה בנדתה, יכול בין סמוכים בין מפוזרים תלמוד לומר תהיה תהא הוויתן אחת). כעין זה להלן (מ"ג.) ואסף איש טהור "איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה" כיון שידוע שהאיש חייב להיות טהור אמירת "טהור" כאילו אמר עוד פעם "איש".  (ועי' מש"כ על קידושין ע"ג. אות ג שמציאות במצב של ספק היא מציאות גרועה). עי' פסחים ל"ד., שתרומה נפסלת בהיסח הדעת, ורש"י דכתיב גבי תרומה את משמרת תרומותי - עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. ולר"ל שם אינו מחשש טומאה אלא פסול הגוף. ואפי' ודאי לא נטמא. ולהלן (דף מ"ב.), מושרף את הפרה לעיניו. שלא יסיח דעתו ממנה. ועיי"ש שזה רק בחלק החשוב מתוך עשיית הפרה האדומה.

לר' יהודה תחילת הפסוק והיה "על מצח אהרן" נשאר במשמעות שהציץ חייב להיות על מצח אהרון כדי לשאת את עון הקדשים. ומה שעבודת יום הכיפורים בבגדי לבן כשרה בטומאה הוא משום שטומאה הותרה בציבור. ויש שני גדרים נפרדים בהיתר עבודה בטומאה.

 

 

 

ד) המעבר של "והיה על מצח" אל "ראוי להיות על מצח" הוא מעבר קרוב. ויש מקום להעדיף אותו כדי לא לרבות בגדרים של קרבן בטומאה. עי' חגיגה י': תוד"ה לעבור, שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (דף ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו. ועי' מה שכתבנו על חגיגה שם, ובהרבה מקומות. וכן היא דעת ר"ש. (לר' יהודה לכאורה קיים גדר של הותרה בקרבנות בשבת. אמנם בזה יש לומר שזה לא נחשב חילול).

כנגד זה הפשט של "והיה על מצחו לרצון" אומר שרק בעודהו על מצחו מכפר, ואילו לפי ר"ש נדרש שכדי לכפר אינו צריך להיות על מצחו, והדרשה עוקרת את הפשט לגמרי. (עי' יבמות כ"ד., אמר רבא אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי).

ויש מקום להסתפק אם להעדיף את דרכו של ר"ש.

 

ה) ספק זה גורם לדרוש דרשה רחוקה כדי לפתור אותו. לכן דורש ר' יהודה את יתור ו' ד"מצחו".

יתור גורם שכאילו כתוב "והיה על מצח" פעם שניה (הוריות ה'., ארבעה קהלי כתיבי קהל הקהל קהל הקהל). האמירה השניה משמיעה את שרק ראוי למצח מכפר ולא נשבר. יתור זה מְיַתֵּר את והיה על מצח מלומר צריך ראוי למצח, (למעט נשבר, כדרשת ר"ש ומחזיר אותו לפשט שרק כאשר הוא על המצח מכפר. (עי' תוס' ישנים). וזה מחייב לחדש שקרבנות ציבור הנעשים בטומאה אינם משום כפרת הציץ, שנאמרה כאן, אלא גדר חדש של הותרה.

 

ו) לא בכל מקום דורש ר"י יתור אות. עי' סוטה מ"ה., ור' יהודה בשדה בשדך לא משמע ליה. (אכן שם אין יתור אות ממש, אלא יתור תוכן). ובעיקר, כיון שאמר סתם, לר' שמעון לא משמע ליה, ולא נתן לזה נימוק, מוכח שדרשה זו אינה נדרשת אלא כשיש נימוק לדרוש אותה.