א) כ' הריטב"א, פירש רש"י
ז"ל דגמר משחיטה, דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן, ואחרים
פירשו דנפקא לן מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבניהם, והאי נמי קרבן הוא, ופירש
רש"י ז"ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתינן לה, מסתמא משחיטה גמרינן לה
דכתיב ביום זבחכם. ע"כ.
וקשה, במגילה כ':, מפורש, (כל היום
כשר) ולשחיטה וכו'
וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם (ויקרא
י"ט ו') וכו' ולמליקה
ולקמיצה ולהקטרה ולהזיה דכתיב ביום צותו את בני ישראל (להקריב את קרבנותיהם) (ויקרא ז' ל"ח).
ב) הנראה. ועי' רש"י מגילה שם,
קמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן. ע"כ. ונראה שבעיקר שם "להקריב"
לא היינו כוללים את צרכי הקרבה, אלא את ההקרבה ממש, רק אחר שנאמר דין הפסול בלילה
בשחיטה כוללים גם אותם בהקרבה.
קיום גדר של משמעות עיקרית ומשמעות
הכוללת הכנות לעיקר קיים למשל בדין שהייה בשחיטה. עצם פסול השהיה הוא בגוף השחיטה
ושיעור השהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט (חולין ל"ב.).
יש מקום ללמוד קמיצה ומליקה משחיטה בקל
וחומר. וזאת ע"פ דברי תוס' מגילה שם, שחיטה לא מפקינן מהאי קרא דלאו עבודה היא שהרי כשרה
בזר וקרא משתעי בעבודה דכתיב להקריב את קרבניהם.[מוא1]
ע"כ. א"כ מליקה היא עבודה ועדיפה משחיטה. אבל יש סתירה בק"ו
כמ"ש רש"י מנחות (ק'.) לא זו בלבד,
תמיד שנשחט בלילה יוצא לבית השריפה. אלא אפילו עולת העוף ומנחה, דלאו קרבן חשוב
הוא דאין באין בציבור אם נעשו בלילה יצאו לבית השריפה.
קל וחומר עם פירכא יוצר ספק אם ללמוד.
ספק שנוצר ע"י הכתוב גורם ללמוד דרשה שלא היתה נלמדת בלעדיו, כמ"ש הרבה
פעמים. וזאת מגדר לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. כדי לפשוט את הספק מוציאים את
"להקריב" ממשמעותו הראשונית, הקרבה עצמה, אל משמעות הכוללת צרכי הקרבה.
נמצא שעיקר הלימוד של מליקה הוא
בק"ו משחיטה, ויש גילוי מהרחבת "להקריב" שגריעות שחיטה בזה שאינה
בציבור אינה חשובה לסתור את הק"ו. (לא אומרים להיפך, שהקרבה היא דווקא ושוללת הכנה. זה יכחיש את ביום
זבחכם המלמד לשחיטה. ובכזאת יש עדיפות לתוכן אחר. [עי' מ"ש
קידושין ל"ז., אות ג' ושבת ע'. אות ה'].
ועוד, לשון "קרבניהם"
יכולה לכלול מליקה שגורמת קרבנות ואילו למעט מליקה זה תוכן חיצוני. ועי'
תוס' יבמות ג': ד"ה טעמא, לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך
לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא).
ועי' גבורת ארי כאן, וקצת קשה לי דהא
עולת העוף דישנו בציבור כדאמר לקמן (דף מ"א) אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה והיינו
נדבת ציבור וכבר פי' התוס' בפרק קמא דשבועות (דף י"ב) דאף על גב דאין עולת עוף בציבור היינו דאין לקנות עוף במעות
שניתותרו אבל אם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשו ממנו. ע"כ. הרי שאין
זו גריעות מובהקת, ומתגלה כנ"ל שאינה חשובה לסתור את הק"ו.
ג) עי' שיח יצחק כאן ד"ה לא זו,
לעכב ילפינן משחיטה דשנה בה הכתוב קרא דביום זבחכם וקרא דביום הקריבו את זבחו (ויקרא ז' ט"ז) דהגם דאיצטריך דאין זורקים דמים אלא ביום השחיטה כמ"ש
הרמב"ם מעשה"ק רפ"ד ממילא שמעת מינה דשחיטה ביום ודומיא דקרא דביום
זבחכם יאכל. (ועע"ש לענין שאר
עבודות).
ואפשר לומר שאחר ש"להקריב"
מתרחב למשמעות הכוללת גם צרכי הקרבה, ממילא היא כוללת במשמעה גם שחיטה. (ועי' ירושלמי מגילה פ"ג
ה"ו, כל היום כשר וכו' לסמיכה "לשחיטה" לתנופה להגשה לקמיצה
ולהקטרה למליקה לקבלה להזייה דכתיב ביום צותו את בני ישראל)
ושוב נאמר, כיון ששחיטה אמורה באותה
מילה של שאר עבודות יש בזה היקש וכל העבודות למדות משחיטה לעכב.