א) עי' גם מכילתא שירה פרש' ג', ואנוהו, ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו (עי' ר' יוסי ב"ד דלהלן) אלא אנוה לו במצות אעשה לפניו לולב נאה וכו' אבא שאול אומר אדמה לו מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון. ר' יוסי הגלילי אומר ניינו ושבחו להב"ה בפני כל אומות העולם. ר' יוסי בן דורמסקית אומר אעשה לפניו בית מקדש נאה אין נוה אלא בית המקדש (אונקלוס, דין אלהי ואבני ליה מקדש) שנא' ואת נוהו השמו וכו' ר' עקיבא אומר אדבר בנבואותיו וכו'. וצריך ביאור, מה הביא את אבא שאול לדרוש את דרשתו הרחוקה ממשמעות הלשון כשיש הרבה אפשרויות אחרות.

ב) הנראה. עי' ספרי דברים פיס' מ"ט, ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי מקום (שמות ל"ד) ה' אל רחום וחנון ואומר (יואל ג') והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון שנאמר (תהלים קמ"ה) חנון ורחום ה' וגו' ועשה מתנות חנם וכו'.

התוכן הנוסף מדברי הנביא, יקרא בשם ה'.

(עי' רמב"ם דיעות ספ"א, והלכת בדרכיו [ע"פ אליהו רבה כ"ד] מה הוא נקרא חנון אף אתה היה וכו' וכיצד ירגיל עצמו בדיעות אלו עד "שיקבעו בו").

"ללכת בכל דרכיו" (דברים י"א) אין לפרש כאמירה על קיום כל המצוות שהרי הכתוב הוא, כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וכמו ש"לאהבה" הוא פרט להרגיש אהבה, כך גם הליכה בדרכיו הוא פרט ולא ציווי כללי.

ג) בביאור "דרכיו" אפשר לומר שהוא "תכונת התנהגות" של ה' (על דרך הדימוי הרחוק) או לבאר שזה פרטי המעשים שבהתנהגות. מצד לימוד מעניינו, לאהבה, עדיף תוכן של הרגשת רגשי מוסר. אבל מצד התוכן כשלעצמו, להיות דומה לה' בתכונות, למשל רחום, בעל רגש רחמים, הדימוי לה' הוא רק בזה שה' מכונה כן על דרך ההעברה, (כלשון הספרי נקרא המקום אף אתה היה) וזה תוכן רחוק. וזה עדיפות לצד של פרטי התנהגות.

עי' סוטה י"ד^., ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקדוש ברוך הוא ביקר חולים וכו'. וזה כצד השני.

אכן בסוטה לא נאמר "דרכיו" שזו התכונה של ה' (כביכול) דוגמת וכי דרכו של בועז, מה דרכו של בורר. ואילו בספרי הלימוד "אלו דרכי מקום" ומביא כתוב שה' "נקרא" רחום.

ד) הנראה, שבגלל הקושי לתת לאדם תכונה ששם ה' נקרא עליה, מביא הספרי את הנביא. והיה כל אשר יִקְרָא בשם ה' ימלט (נראה שסומך על סוף הפסוק, כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קֹרֵא. וברש"י, והיכן אמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך [ויראו ממך]. ע"כ. והספרי לא למד מן הפסוק שרש"י מביא מהחומש משום ששם מדבר שיקרא שם ה' על כל העם כאחד).

ה) ומכאן יש לומר, על פי הכלל לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, שכאשר יש כתוב שהתוכן שלו מעורפל דורשים דרשות רחוקות, כמו גימטריה למשל, כדי לפתור את הספק. (עי' מש"כ בפסחים ה' ובהרבה מקומות). כאן יש ספק איך לפרש את "דרכיו". לכן בגמרא דורשין ואנוהו "אני והוא" היקש אני להוא, אני דומה לו, ושם שנקרא עליו על דרך הדימוי נקרא עלי כפשוטו.

עי' מ"ש כריתות ט': תורת הקנאות אות ה', ועוד מקומות, שכשדורשים דרשה רחוקה מכוח אילוץ, קיים הגדר של אין מקרא יוצא מפשוטו וגם הדרשה הפשוטה יותר נשארת. לפי זה, אין אבא שאל חולק על דרשת ר' ישמעאל התנאה לפניו במצוות.

אולי לכן רק אבא שאול מובא בגמרא בנוסף על התנאה במצוות ולא יתר תנאי המכילתא.

ו) אף שבספרי התיישבה האפשרות של להדמות על דרך הדימוי למה שהקב"ה נקרא, בכ"ז בסוטה נשאר בתוכן של מה הוא מלביש ערומים כיון שהתוכן של הספרי כבר אמור במקום אחר, ומיותר, והתוכן מה הוא מלביש ערומים מוסיף שעצם הלבשת ערומים הוא מעשה חשוב כשלעצמו ולא רק כביטוי לרגש של רחום.