א) דרשותיהם של רבי
וחכמים.
תורת כהנים צו פרש' ב' ח'. (המנחה. והנותרת ממנה
יאכלו אהרן ובניו). לאהרן ולבניו לאהרן תחלה ואחר כך לבניו לאהרן שלא במחלוקת ולבניו
במחלוקת. ופי' הראב"ד. בחלוקה כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. וכאן
הוציא אהרן מכלל בניו לומר שהוא נוטל שלא בחלוקה אלא כל מה שירצה יטול או מנחה זו
אני אוכל חטאת זו אני אוכל. מיהו בדבר הראוי לחלוקה כגון חלות של עצרת וחלות של
לחם הפנים וכן בשאר החלות של מנחות אינו נוטל הכל לעצמו ואף מחצה אינו נוטל אלא
אחת פחות מן המחצה שהרי אמרו נוטל ארבע או חמש מלחם הפנים ור' חולק בברייתא על זאת
המימרא ואומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומפיק טעמ' מדכתוב בלחם הפנים והיתה לאהרן
ולבניו ואכלוהו וכו' מכל מקום בדבר שאינו ראוי לחלוקה כגון מנחה אחת או חטאת אחת
ואשם אחד הוא נוטל כרצונו דלאו אורח ארעא למיתן ליה פלגא דמנחה או פלגא דחטאת וכי
הא מילתא איתא במסכת יומא פרק א' ובמסכת יומא ירושלמי פ"א ה"ב מקשה לה
מנחה זו אני אוכל וכו' כאן נוטל את הכל וכאן נוטל מחצה אמר ר' זעירא כאן ליחיד כאן
לצבור.
ב) הנראה ביסוד המחלוקת. ירושלמי יומא
פ"א ה"ב, והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו וכי אין אנו יודעין שאהרן בכלל
בניו ומה ת"ל לאהרן ולבניו אלא אמר אהרן יסב פלגא ובניו יסבין פלגא.
ע"כ. כלומר לפי הפשט, שגם אהרון נוטל, "אהרון" מיותר, שהרי גם אם
לא הוזכר היה אהרון נוטל בכלל שאר הכהנים, ממילא הזכרתו אומרת שיש לאהרון נטילה
אחרת. הראב"ד אומר שלרבי יִתּוּר "אהרון" משמיע שנוטל מחצה, זה רק
בגלל לשון "והיתה לאהרון ולבניו" שבלחם הפנים, וללא זה היה מודה לחכמים,
שנוטל מעט פחות ממחצה.
נראה הטעם. הלימוד מ"אהרן"
נעשה אחר שיודעים ש"לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו". וכן "חלק כחלק
יאכלו" (דברים י"ח, סוכה נ"ו.). לאמירה
"אהרון", המוציאה אותו מזה, נותנים את התוכן הקרוב ביותר למה שהיה
לפניה. כלומר אמנם לא יהיה "כחלק" שאר הכהנים אבל עדיין יהיה
"חלק" מהמנחות. חצי הוא עניין חשוב בהתיחסות ל"כל" יותר
מ"חלק". עי' ט"ז יו"ד מ"ג ז', וכל "שיור" הוא
פחות מחציו. (ולכן ממה שאמרו אם ניקב הטחול נקב שאינו מפולש "ואשתייר"
כעובי דינר מוכח שעובי דינר הוא פחות מחצי עובי טחול). ממילא כשמוסיפים לכה"ג
על כמות חלק כחלק, וראוי ליטול כל מה שירצה, מקבלים פחות מחצי.
ג) מזה שכתוב אהרן תחילה למדים שהוא קודם.
וכיון שאין ראוי שיקח דבר שאינו שלם נוטל הכל כשאין דברים שלמים יותר מאחד. וכן עד
חצי כיון שההגבלה היחידה היא שיהיה חֵלֶק, כנ"ל.
ד) מה שכ' הראב"ד, ור' אומר מחצה לאהרן
ומחצה לבניו ומפיק טעמ' מדכתוב בלחם הפנים והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו. ע"כ.
נראה לחדש, שהדיוק הוא מלשון "והיתה" לאהרון ולבניו. (ואילו בפרש' צו,
והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו) היינו כל ההוויה כאחד היא לאהרון ולבניו. כלומר יש
לאהרן שייכות בכל, וזה מתקיים כשמקבל חצי, כנ"ל.
לדעת חכמים, כיון שכהנים משלחן גבוה זכו
אין "והיתה" זכות בחפץ, אלא לשון דרך העברה לזכות האכילה.
עי' מנחות ו'., אלא מליקה דחטאת העוף לכהנים כהנים משולחן גבוה קא זכו.
ובאבני נזר (שו"ת יו"ד סי' פ"ח) משולחן גבוה זכו, חשיב אכילת כהנים
כאכילת גבוה. ועי' ארץ צבי עניינים שונים ר"א פרומר סי' א', דלא
שייך כלל קנין בתרומה דהא לאו ממונא דכהן הוא ולא שנא קודם נתינה ולא שנא אחר
נתינה הוא ממונא דגבוה. כלומר אין במתנות הכהונה זכות משותפת לכל המקבלים.
הלימוד שאלו ואלו מקבלים מחצה ומחצה נובע
מההבנה שזו קבלה אחת ששניהם שוים בה ואינה שייכת למתנות כהונה. לרבי הכוונה שיחול
דין כאילו היו שותפים.
(לכן במתנות הדיוט
יודו חכמים לרבי. עי' גבורת ארי בענין זה).
ה) הנראה במחלוקת האם לדרוש את
"והיתה" למשמעות שותפות, אף שמשמעות ממשית כזו אינה בשולחן גבוה. נראה
שלחכמים למדים שנוטל קרוב לחצי משום שנוטל כמה שירצה ולא כתוב הגבלה (ובלבד שיהיה
"חֵלֶק"), כנ"ל אות ג', לר' אין זה היסק ברור וזה גורם לדרוש דרשה ברורה, אף
שהיא רחוקה. לכן דורשים את "והיתה". היא מפקיעה את השארת התוכן
"חלק" משום שהוא נשאר רק בגלל שלא היתה ראיה להפקיע אותו. לחכמים לימוד
של נתינת תוצאה של שותפות לקרבנות שאין שותפות אפשרית בהם היא דרשה רחוקה מדי.