א) ובתוספות, תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויערב שמשו יטהר וא"כ למאי הוה נוגע טמא טפי ממזין עליו. ועיי"ש. וכן יש לשאול כאן, שאומר שעל הטהור הוא טמא יותר מטמא שהוזה עליו. ועי' עמק יהושע (לר' אייזל חריף) דרוש י' (קרוב לסופו) ד"ה ולהבין ביותר, דמזה הוכיח הרמב"ם (פרה אדומה פי"א) שפסק דהזאה שלא בזמנה אפשר שיטבול תחילה ואחר כך יזה ומיד יטהר, אלמא דאין ההזאה מטמאתו, והא דטמא בזמנו עד שיטבול ויעריב שמשו היינו משום טומאת ז' אבל לא משום אפר פרה והראיה דהא שלא בזמנה אפשר שיטבול תחלה ביום ויזה עליו מהנץ החמה אלמא דאין ההזאה מטמאתו. ומיושבת קושית התוס' שהרי ההזיה מטהרת לגמרי אם טבל והעריב קודם להזיה אינו טעון טבילה, ומיעוט "הטמא" שהטהור נטמא וטעון טבילה.

ב) וצריך לבאר מנין לגמרא לדרוש את עצם הדין שההזיה השביעית מטהרת לגמרי כנ"ל.

ונראה הטעם שאמרה הגמרא, "נכתוב רחמנא והזה הטהר עליו מאי על הטמא". כיון שלשון "הטמא" במשמעות הראשונית מיותרת, היא עוברת למשמעות על "הטמא בלבד" ולא על הטהור. היינו שדין הזיה על הטהור שונה מדין הזיה על הטמא.

כיון שאין מקום לומר שעל הטהור דינו שונה שאינו מטהר, שהרי אין מה לטהר, אומר שעל הטהור דינו הפוך היינו שהוא מטמא. כלומר יש מקרה שבו הזיה מטהרת כשלעצמה. היינו אחר טבילה והערב שמש.

אבל בקידושין ס"ב^. והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי (כבר נאמר יתחטא ביום השלישי וביום השביעי) וכו' היכא דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ"ל. ומפורש שלא כרמב"ם. אכן רש"י שם מביא גרסא אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טומאה אימא שפיר דמי ע"כ, ואומר רש"י שאי גרסי' הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא דגרסינן.

ונראה שלר"ע דרשת הספרי דלהלן באה כדי להעביר את הדרשה שאליבא דרש"י שהיא על עיקר הדין אל הדרשה של לכתחילה, מצוה בזמנה.

ג) עי' ספרי במדבר קכ"ט, אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת"ל וחטאו מכל מקום. ועי' דברי ר"ש (באגרות הרמ"ה סי' ע'), שזה מקור דברי הרמב"ם שהזאה מועילה בשמיני גם אחר טבילה והערב שמש. (והר"ש מפרשו שמרבה שמיני אם הזה ברביעי) ונראה שהספרי הוא אליבא דר"ע, שהובא שם. ודורש ש"וחטאו" מכל מקום, גם אחר טבילה והערב שמש, ואז הוא עושה טהרה גמורה. ובזה יוצר מקום לדרשת "על הטמא" הנ"ל שמזה על טהור שונה מִמַּזֵּה על טמא, ומזה על הטהור יוצר טומאה.

סיכום. יתור על "הטמא" מעביר אותו למשמעות על "הטמא בלבד" ולא על הטהור. לימוד כזה אפשרי רק אם הזיה מועילה אחר טבילה והערב שמש שבשביעי. וזה נגד הלימוד העדיף, והזה בשלישי ובשביעי, ולפתרון דרשת הטמא דורשים מיתור וחיטאו שהזיה אחר טבילה והערב שמש מטהרת.

ד) לרבנן אין הדברים הללו (והזה "על הטמא") אמורין אלא בדברים המקבלים טומאה. מאי היא כדתנן נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה (ראויים השיריים להזאה) נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה. (דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין [שם] הזאה עליה, והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה). יסוד הדרשה היא ש"הטמא" מקבל תוכן של "ראוי לקבל טומאה".

דרשה כזו נדרשת במקומות רבים. עי' סנהדרין פ"ו^., איש ואחיו פרט לעבד שאין לו אחוה, היינו "אח" מקבל משמעות ראוי להיות אח. ב"מ נ"ד^. תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. שבת ל"ב^. תנא דבי ר' ישמעאל כי יפול הנופל ממנו (דברים כ"ב) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. מלשון "קראו" משמע שראוי לפול יכול להיות תוכן של המילה נופל. ועוד. (וע"ע במ"ש ביומא ז': והיה על מצחו). וזה הגדר של הא דנושא נכתב "מזה" להורות דבעינן שיעור הזאה.

ד) החיסרון בדרשה זו, שרק הזיה על מקבל טומאה שמה הזיה, הוא שהתוכן שלה לעניין פסול מי חטאת, שאינו הנושא של הכתוב כאן, עשית טהרה באדם, אלא שייך לפסוק למשמרת למי נדה. (אכן לרמב"ם הדיון על כוונה בטבילת האזוב, וזה שייך לנידון הפסוק).

לעומת זאת דרשת ר"ע מחייבת לדרוש את והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי, לעניין של לכתחילה, טבילה בזמנה מצוה, ולא לעיקר דין טבילה. כנ"ל סוף אות ב'.