א) מלשון תיובתא משמע שרב שימי סובר שבועל נידה טובל בלילה כנידה, ולא רק מקשה קושיה. הנראה בביאור מחלוקתן.

ב) עי' נידה ל"ג^., דתניא (ואם שכב ישכב איש אתה) ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה (כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה) ת"ל יטמא שבעת ימים ומה ת"ל ותהי נדתה עליו שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת"ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף הוא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה דלא ליטמא אדם לטמויי בגדים אבל אדם ובגדים ליטמא אמר רב אסי יטמא טומאה קלה משמע.

נראה שלרב אחאי התוכן הישיר של "יטמא שבעת ימים" הוא כמו "שבעת ימים תהיה בנדתה" ואמירתו המיותרת אומרת שצריך לעשות הבדל, בין בועל לנדה, וכיון שאין ראיה ליותר מהבדל קטן, היינו שבועל לא יטמא בגדים, אומרים תפסת מרובה לא תפסת, ועדין יטמא אדם וכלי חרס. ורב אסי אומר שביטוי סתמי יש תוכן ודאי של טומאה קלה. עי' רמב"ן, משום דכל דלא מתפרש ביה מגע אחר לא משמע אלא שהוא טמא בעלמא.

כלומר, לרב אסי אין האמירה "וטמא שבעת ימים" עולה על "ותהי נידתה עליו" שהיא באה להגביל אותו. אלא זו אמירה בפני עצמה ומתפרשת בלא קשר ל"ותהי נידתה עליו".

ב) הברייתא שבגמרא נמצאת בתו"כ (זבים פ"ז) ומסיים שם נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. הלשון "מה מגעו וכו' אף משכבו" מורה שמשכבו למד ממגעו. כמו (שבת פ"ב) תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא. וכן (סוטה ל"א:) כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר על פי (שנים) [שני] עדים יקום דבר מה להלן על פי שנים אף כאן פי שנים וכהנה רבות. ולשון "נמצאת אומר" אינו בדווקא שנמצא מכח האמור לעיל, כמו (בכורות ד':), נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן ישראל לארץ במצרים מהו אומר וכו' במדבר הוא אומר וכו' בכניסתם לארץ הוא אומר וכו'.

ונראה שהפירוש בתורת כהנים כאן, שמכח וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא אנו למדים שדין משכבו של בועל נידה שונה מדין משכב נידה. וכלשון לעיל שם, אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה ולמדים ממגעו מה הדין.

ממילא יש לומר שלפי התורת כהנים גם ב"יטמא שבעת ימים" האמירה היא "יש הבדל מנידה", ממילא טענת רב אחאי קיימת.

ג) רב שימי יסבור כרב אחאי. שהאמירה "וטמא שבעת ימים" הוא להרחקה ממחנה שכינה בלבד ולא מהר הבית.

עי' פסחים ס"ח^., בועל נדה כטמא מת למאי אילימא לטומאתם האי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת שבעה כתיב ביה אלא לאו למחנותם. ובר"ש זבים פ"ה מי"א, אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב ביה דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמ"ל דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת. בפשטות הפסוק "וטמא שבעת ימים" הוא שנתקו מטומאה חמורה.

ד) הרמב"ם כ' (מקואות פ"ד ה"ו) כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה, וכ' (ביאת מקדש פ"ג ה"ה) החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת ובועלי נדות. הרי שדורש את "יטמא שבעת ימים" להוציא מ"ותהי נדתה עליו" בשני עניינים.

למ"ש אות א' שהפסוק נידון כאילו נאמר לבדו אין בזה כל בעיה.

לרב שימי "יטמא שבעת ימים" יכול למעט רק דבר אחד מכלל "נידתה עליו". זה שנידה טובלת בערב מתרבה בנידה להדיא, "תהיה" בנידתה. ואילו לגבי שילוח מחנות נזכר זב ודינו אינו מפורש אלא היסק מחלוקת שילוח מחנות. וזה נחשב פחות כתכונה של נידה. עי' תוס' פסחים כ"ד: ד"ה אמרת, דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו.