חגיגה י'^.

לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו

היתר נדרים וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.

א) ר"ח, ודייק מכדי כתיב ככל היוצא מפיו יעשה הוה ליה למכתב ולא יעבור דברו. לא יחל דברו למה לי אלא ללמד שכגון זה יש לו חילול והוא לא יחל לעצמו. אבל אחרים מחילין לו.

זה שראוי יותר לכתוב "לא יעבור דברו" אבל נכתב "לא יחל כברו" גורם לדרוש את "יחל" במשמעות ביטול הקדושה כמו "נטע כרם ולא חיללו". ולא כמסתבר יותר להיות פשוטו, מעשה הנוגד ומבזה את הקדושה, כמו "כי תחל לזנות את אביה היא מחללת".

ראוי יותר לכתוב "לא יעבור" משום שיש לו משמעות ברורה ואילו ל"לא יחל" שתי משמעויות כנ"ל. זה שלא כתוב כפשטות בא לומר שגם המשמעות השניה נכונה. היינו אינו יכול להפקיע את קדושת נדרו.

ב) כיון שיכול היה להכתב לא יחללנו, או לא יחל אותו, את הנדר, אלא כתוב לא יחל "דברו" למדים שיש חשיבות לעובדה שהנדר שלו, כלומר, זה שהנדר שלו גורם שלא יוכל לחלל. משמע שאחר יכול לחלל.

ללא העדיפות של "לא יעבור" לא היינו דורשים את לא יחל "דברו" לעניין התרת הנדר אלא רק להא (נדרים ט"ז:), מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים. שזו דרשה מגופיה דקרא, לפי הפשט שהוא כמו לא יעבור. ואינו בגדר "פורחין באויר". (עי' מהרש"א).

ג) היסוד לדברים הנ"ל.

א'. בעיה שנוצרת על ידי כתוב מעורפל גורמת לדרוש דרשות רחוקות.

ב'. דרשות אלה אינן דוחקות את הדרשות הפשוטות יותר, וזאת מגדר אין מקרא יוצא מפשוטו (כפי שכתבנו במקומות רבים). כלומר דורשים גם למעט חפצי שמים וגם שמתירים נדרים.

ד) התרת נדר נעשית ע"י שאומר לבית דין שאילו ידע דבר מסוים, לא היה נודר. זה כעניין מקח טעות. (אלא שמקח טעות הוא כשחשב במפורש שהמציאות אחרת). ראיה לזה, עי' ב"ב ק"כ^., ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש. ע"כ. (וברא"ש נדרים [ע"ח.], שהגמ' למדה שלבית שמאי אין שאלה בהקדש ממ"ש בית שמאי בנזיר [ל"א.] שהקדש בטעות הוא הקדש). כלומר, ההיתר הוא מגדר מקח טעות אלא שהטעות חלשה וצריך "אחרים" שיתירו, ואילו במקח טעות המעשה בטל מעיקרו.

ה) היסוד, שראוי לתלות דין בדבר ידוע ולא לומר שהוא גדר חדש. היינו שעדיף לתלות דין חדש בזה שהוא מצב חלקי שאינו מספיק של דין ידוע, מאשר לומר שהדין החדש הוא גדר בפני עצמו. לכן כשאומרים ש"אחרים" מחללים נדר, לא מחדשים גדר חדש של הפקעת דבר שחל, אלא אומרים שיכולת זו היא לגבי מקרה שהוא שוה חלקית לדבר המתבטל מאליו, "קצת טעות".

זה הגדר של חצר משום יד או משום שליחות (ב"מ י':). ועיין בכלל זה מה שכתבנו ביבמות מ"ו: גר, בקידושין ע"ב: ממזר ודאי החלק השני או ד', ועוד.

ו) עניין חרטה, (שהוא משום חולשת ישוב הדעת באמירת הנדר). גם הוא ביטול מעשה הנדירה שהרי אינו אלא כשחוזר בו לגמרי מזה שנדר, ולא כשחוזר רק מקיומו מכאן ולהבא. ואולי הגדר הוא שכמו שנודרים בשעת צרה, היינו שזכות המצוה שתיעשה בעתיד חלה על הנדר למפרע, כלומר הנדר הוא תחילת מעשה המצוה והזכות חלה על כל המעשה. (זה כעניין שהייה בשחיטה [חולין ל"ב.] ששיעורה כדי שחיטה והיינו שיגביהנה וירביצנה וישחוט). ממילא יש צד שכל נדר עד קיומו הוא כמו תוך כדי דיבור (שיכול לחזור בו), רק קלוש יותר (ומועיל רק במחשבה גרועה וע"י אחר).

אומרים את שתי האפשרויות, גם התרה מגדר טעות על ידי פתח, וגם חזרה כיון שהאמירה קצת קיימת. וזאת משום שהם שקולים ויבאו שניהם דהי מנייהו מפקת (ב"ק ג'^.). ועי' להלן אות ח' אפשרות אחרת.

לכאורה לגבי שאלה מכח חרטה אין לקשור אותה לעניין מקח טעות, שנתבאר אות ד', גם לב"ש ראוי שתחול גם על הקדש. אכן יש לומר שלבית שמאי כיון שלגבי שאלה מגדר טעות לא יחל "דברו" אינו כולל חפצי שמים שוב מפרשים כך גם לגבי הפרת חרטה. (ועי' אות ח').

ז) עי' שבועות {כ"ז:) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה. ונראה שהיינו משום הסברא הנ"ל. שעד שנגמר כל הדין הדיבור עדיין קיים קצת, ויכול לחזור בו.

ולהלן (כ"ח^.), אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. לאמימר כיון שהעונש נובע מהאמירה, האמירה נמשכת עד סוף העונש.

אפשר, שלאמימר, כיון שפשט הכתוב לא יחל "דברו" היינו לא יחלל את התוכן של דברו, היינו הדין שחל על הנודר, תוכן זה נשאר גם לגבי התרת נדרים, שיכול להתיר כל זמן שיש "דברו", עד סוף העונש. לכן צריכים לומר שהאמירה נמשכת עד סוף העונש, ועד אז הוא כמו תוכ"ד.

לרבא, כיון שפעולת ההתרה היא על אמירת הנדר, ועל זה דנים, שוב לגבי נידון זה "דברו" הוא דיבורו. ואין למשוך את האמירה אל אחר אכילה. וכן לעניין התרה על ידי פתח, שהוא מגדר נדר בטעות, ואינו תלוי בהמשכות גדר תוך כדי דיבור הנ"ל העדיפות היא לפרש את לשון דברו לפי הנידון של התרת הנדר.

ח) (ואולי כיון שבגדר חרטה שכתבנו שהוא מגדר חזרה תוכ"ד עדיף לא לחדש שהאמירה נמשכת עד העונש, ועדיף לפרש את דברו ל"דיבורו", שוב רבא מפרש כן גם לגבי דין התר משום פתח שהוא מגדר טעות

בגמרא יש עוד לימדים להתר נדרים שנדחו נשבעתי באפי משמע יכול אני לישאל עליו שלא מדעת מיושבת נשבעתי, כל נדיב לבו, אם עודנו לבו נודבו עליו. ואפשר שאחר הלימוד של שמואל שיש התרה לנדר שוב דורשים את הדרשות הנ"ל לפשוט איך ההתרה. לפי זה יש שני לימודי אמת ולמדים אחד מן השני.

וגם אם הלימוד הוא משום שקולים שני הצדדין אמת, כמו בשן ורגל, ולא שכל לימוד נעשה כאילו הוא לבד ובמסקנה שאין הכרעה למדים את שניהם, אלא שכל אמירה שיש לה שני פירושים שקולים זו אמירת שני דברים)