א) רש"י, כלי סעודה אמורין בפרשה, דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צורכי סעודה. דברי רש"י "דרך להשתמש, אפשר ע"פ תרגום יונתן כל דבר אשר יבא באש, כל מדעם דאורחיה למתעלא בנורא. עי' רש"י שמות ט"ו, על פי ה' יחנו ויש אשר יהיה הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד.

אכן צריך ביאור שכולל גם כלי סעודה שבהם אין דרך להשתמש באור. ונראה שהדרשה היא ממידת דבר הלמד מסופו, ולמדים מאפיין חשוב אחד חכח האמור. כיון האמור כולל גם יורות וגם שיפודים שמצד הצורה הם שונים וגם אינן שוים לגמרי מצד האש לכן למדים לקבוצה הכוללת באופן אחיד את האמור בתחילה. וממילא גם כלי המשמש בצונן.

(וממילא כלי שמלחימים בו מתכת שהוא מקבוצה שעיקרה בעלת מאפיין אחר אינו טעון טבילה).

ב) להלן בגמרא. וכולן שנשתמש בהן עד שלא וכו' יגעיל ושלא ילבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר ל"ק הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר ולמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר וכו' לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא וכו' ואידך קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה. ע"כ.

הגמרא תולה את דין הגעלה וליבון בדין מאכלות אסורות, דין שכבר ידוע, ולא אומרת שהגעלה היא דין מחודש. ישעדיפות לא לחדש גדרים. זאת כדרך שאמרו (ב"מ י'^.) חצר משום שליחות איתרבאי (מ"המצא תמצא בידו") ולא אמרו שחצר גדר לעצמו. וכן ר"ן נדרים (ע"ח^.), דשאלה לא מהני אלא משום דהוה ליה כנדר טעות. ע"כ. ואע"פ שבלימוד התר נדרים לא נזכר עניין טעות. אולי כל זה מעניין תפסת מרובה לא תפסת.

עי' ר"ן ע"ז (ס"ו:) דהכי גמרי' מה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראוי' אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי. ע"כ. ולמ"ד שגם בן יומו פוגם, צריך לומר שהלימוד אינו מההנאה מנבילה, אלא שלְטַעַם יש חשיבות של נבילה עצמה וכל שנאכל בדוחק לא פקע שמו.

ג) להלן בגמרא, והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין וכו' רב אשי אמר לעולם כדאמרן מעיקרא הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה. ע"כ.

עניין החילוק בין התירא בלע ובין איסורא בלע נראה. עצם זה שיש חשיבות נבילה לטעם הוא חידוש של פרשת כלי מדין. בעלמא קל יותר להשאיר דבר באיסור מאשר להחיל איסור. עי' כריתות (כ"א^.) כיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה כיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה. (ועי' משנה בכורות (י"ד^.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו' ואין עושין תמורה. ובגמרא, מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אלא טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה). כיון שכך אומרים שהלימוד מכלי מדין שבלוע הנותן טעם נחשב אסור די אם נחדש בו רק מצב שהיה איסור וחידשה התורה שהוא משתייר כשנבלע, אבל אין ראיה שמוסיפים לומר שגם כמתחדש האיסור ואין בעולם אלא טעם, האיסור חל עליו.

ד) כ' הר"ן על הרי"ף, (ע"ז ל"ט ב, ופסחים ל' ב) ואף ע"פ שלפעמים צולין בה (בסכין גדולה) אנן בכל כלי בתר רוב תשמישו אזלינן. עיי"ש.

כבר תמהו למה אין לחוש לבליעה של פעם אחת.

ועי' ספרי זוטא במדבר ל"א כ"ג, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, את שדרכו להבליע באור יבליע באור זו האסכלה והשפוד. וכן בתרגום יונתן, כל מדעם דאורחיה למתעלא בנורא. נראה שזה דיוק מדנקט לשון "יבא באש" ולא "בא באש", מתפרש שהדין נובע מתכונת החפץ כשהיה ברשות הגוי, שהיה דרכו לבא באש. (מלשון המשנה את שדרכו וכו' להגעיל יגעיל , אין לדייק שם הכוונה על אופן ההכשרה כמו "שדרכו להטביל" שפתח בו).

נראה שהיסוד הוא שיש מקום לחלק בין כלי של גוי שדרכו בצונן לכלי שדרכו בבישול. כשהכלי דרכו להכיל איסור הרי מצב האיסור קבוע בו וממילא מקרה איסור שנבלע הוא חשוב יותר. ושוב יש מקום לומר שלשון הכתוב הוא דוקא ורק במה שהיה דרכו בבישול, שהוא חשוב, חידשה התורה להצריך הגעלה ולא כשהאיסור אינו במקום קביעותו.

יסוד זה הוא כעין מש"כ הר"ן ע"ז^., שאותו דבר שהוא עומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפי' כ"ש אוסר כל היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה. "כענין ששנינו במקואות (פרק ד) דרביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן ואילו על פני המים אין השאיבה פוסלת אלא בג' לוגין"