א) לר' חייא מיעוט "זה" עולה על
"הוא". "כי הוא" אומר שהחיוב הוא אחר מטענת התובע (פחות ממנו) ו"זה" אומר שאמירת הוא התוכן
שלה הוא בתוך דבר קיים, טענת התובע. (כמו זה אלי, שמראים באצבע [שמות רבה כ"ג
ט"ו]).
לאבוה דר' אפטוריקי "זה" עולא על "יאמר", רק אמירה ולא
עדים".
ר"ד
פרדו כ' בספרי דבי רב (דברים פיס' קכ"ב)
דבעלמא לא אשכחן לדרוש המקרא לפני פניו ולא לפניו דע"כ ל"פ בשבת (ל"ב) אלא דאיכא מ"ד מקרא נדרש לפניו
ולא לפני פניו ואיכא מ"ד לפניו ולפני פניו אבל לפני פניו ולא לפניו הא ליכא
למ"ד. ע"כ.
וצ"ע,
כאן. אבוה דר"א דורש את המיעוט "זה" על "יאמר" ולא על
"הוא", אף ש"יאמר" הוא לפני פניו ו"הוא" הוא לפניו.
ואומר זאת ללא נימוק, "מודה ממין הטענה לית ליה".
ב) לעיל (ד'.) ר"ח דורש חיוב בעדים במקצת מדרשת הצד השוה. מה לפיו שכן
אינו בהכחשה עד אחד יוכיח וכו'
מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע וכו'
הצד השוה שבהן וכו'
ולהלן, מה להצד השוה שבהן שכן אינן
בתורת הזמה תאמר בעדים וכו' רבי חייא תורת הזמה לא פריך. ובתוס'
הרא"ש, אף על גב דבמה הצד פרכינן כל דהו הכא אפילו כל דהו לא חשיב דמה שאין
עד אחד בתורת הזמה זהו מחמת גריעותו שאינו מחייב ממון אלא שבועה.
ונראה
שלאבוה דר"א אין סברת הרא"ש ברורה, שהרי בחולין (קט"ו:) כשרוצה ללמוד איסור הנאה בבשר וחלב
מערלה וכלאי הכרם פורך מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע. ולא ברור שצד שוה חסר
חשיבות עדיף על צד שוה שנובע מגריעות באחד משני המלמדים, עד אחד, וחוזק במלמד
השני, הודאת פיו.
כיון
שהכתוב יוצר ספק זה גורם העדפה לדרוש את פתרון הספק, לדרוש את "זה" על
לפני פניו על "יאמר" ולמעט עדים.
עי'
מש"כ בבב"ק נ"א., שדרשה רחוקה
הנדרשת בגלל מצב של ספק אינה מפקיעה את הדרשה הקרובה שמאותה מילה, וזאת מגדר אין
מקרא יוצא מידי פשוטו. אכן כאן אין מה שנדרש רחוק הרבה מהדרשה הקרובה, ובזה אין
הכלל הנ"ל.
(בעניין שיצירת ספק גורמת לדרוש דרשות גרועות שלא היו נדרשות
בלי הספק, עי' במה שצויין בב"מ ד'. אות ג')
ג) לר' חייא אפשר,
שתכונת גדולי קרקע הוא תכונה הנמצאת בשני המלמדים ויכולה לעשות מהם קבוצה שאינה
כוללת בשר בחלב. ואילו "אינו בהזמה" אינה תכונה בעד אחד, היא רק חוסר
היכי תימצי. ועי' מנחות כ"ט.,
אמר ריש לקיש מאי דכתיב על השולחן הטהור מכלל שהוא טמא. ורש"י, כלומר מקבל
טומאה. שאין שם "טהור" אלא בראוי לטומאה. הרי, שכשאין היכי תימצי אין בו
שם "אינו בהזמה".
אכן
אפשר שאין זה אמור אלא בלשון התורה, אבל מצד התוכן, גם אין ראוי נחשב טהור.