א) צריך ביאור איך למדים מוהיית חרם כמוהו שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, הרי פשט הכתוב הוא על גוף המביא תועבה אל ביתו. עי' מדרש רבה (שמות ט"ז), שאם יאמרו לו לאדם טול ממה שמקטירין לעבודת כוכבים ועשה מהן קמיע והתרפא אל תטול שכן כתיב (דברים י"ג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם זו עבודת כוכבים ואומר (שם ז') ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו למה (לְמָה) שאין בהם ממש.

ב) הנראה, בעיה שנוצרת במקום אחר גורמת לדרשה שתפתור את הבעיה, כדלהלן.

עי' תמורה (ל':), אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב המקדש בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת וכו' אי בעית אימא סברא ניחא ליה גבי ע"ז בניפחיה וכו' אי בעית אימא קרא גבי עבודת כוכבי' כתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. וכן הוא לעיל (ע"ז ל"ד:) אמר רב אחדבוי אמר רב וכו' אבל מסיים איבעית אימא קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה. ע"כ. הלימוד שם לדבר שאינו מגוף הע"ז. והוא כלימוד דהכא.

ונראה ששני הכתובים נצרכים ללימוד איסור בפרש של ע"ז. עי' ירושלמי (ע"ז פ"ה הל"א), הכל מודין בחליפין שאסורות חליפי חליפין מהו רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר אסור ורבנן אמרי מותר רבי לעזר בר הושעיה טעמון דרבנן (דברים ז') והיית חרם כמוהו כל שאת יכול לקיימו ממנו הרי זה כמוהו. מאי כדון אמר רבי יוסי בי רבי בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם (דברים יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. (במראה"פ הגיה מאי טעמון דרבנן, ושני פסוקים נצרכים רק לחליפי חליפין. אבל הוא יצטרך להגיה גם בתמורה הנ"ל, הגהה שאין לתלות בטעות סופר).

ג) עי' שבת (צ'^.). אף המוציא משמשי עבודה זרה כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. הרי ש"מאומה" נצרך גם לשיעור ע"ז. ועי' לעיל (מ"ד:), רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. (כלומר שע"ז שנשתנתה שמה עליה) הרי שלשון "מאומה" אין משמעה רק "קצת" כמותי אלא משמעותו גם כל שיש לו שייכות לחפץ העבודה הזרה. (ועי' מכות [כ"ב.] שהמבשל בעצי אשירה לוקה משום לא תביא תועבה, הרי שגם הנאה בכלל זה ולא רק בַּעֲלוּת שיש מקום לומר שמקבלת את שם הבעלים).

(טעם שאינו רק כמותי, אפשר, משום שלצורך עניין כמותי די היה ב"מן" החרם. עי' פסחים צ"ה: וישלחו מן המחנה אפילו מקצת מחנה.

מלשון "מאומה" כשלעצמה לא היינו למדים לאסור דבר שאינו גוף החפץ. כנראה היינו למדים גם לדבר שתחילתו חפץ ע"ז והתקלקל, כעניין מאכל אסור שתחילת האיסור אינה אלא בראוי לאכילת גר ואם היה אסור והתקלקל שיעורו עד לכלב. אבל לא היינו אוסרים חליפי עבודה זרה (ופרש של ע"ז כנ"ל אות ב').

ונומר שאף שהפשט כאן שעל ידי הבאת הע"ז אל ביתו גוף האדם מקבל את הדין של הע"ז, וגם זאת רק לעניין דין בידי שמים, עכ"פ מוכח ששֵּׁם הע"ז מתפשט על חפץ אַחֵר שנקשר אליו. ושוב יש מקום להסתפק שמא יכול לחול גם על חליפי ע"ז, לעניין איסור. (כמו שמצאנו שקדושת הקרבן חלה על התמורה והנקנה בפירות שביעית מקבל קדושת שביעית וכדומה). ויש ספק האם "מאומה" כוללת את חליפי עבודה זרה.

ד) מ"ש בירושלמי כמוהו כמוהו שני פעמים על שם לא ידבק בידך מאומה. משמע שהאמירה "כמוהו" לאיסור חליפי ע"ז היא אמירה נפרדת הנוספת על האמירה "כמוהו" של הפשט. אלו שתי אמירות נפרדות. ולא שמכח הפשט כשלעצמו משייכים את חליפי ע"ז למשמעות "מאומה". ולשון הגמרא, "והיית" חרם כמוהו כל שאתה "מהיה" (ובירושלמי, "יכול לקיימו") ממנו הרי הוא כמוהו, (ע"כ), אין זו מליצה, אלא משמעות נוספת ל"והיית" שנלמדת כדי לפתור את הבעיה הנ"ל. כלומר ל"והיית" יש משמעות של כל שאתה עושה ממנו.

זו דרשת אל תקרי. דורשים מ"וְהָיִיתָ" לקריאת "והִיֵת", וזה מ"ש כל שאתה מהיה ממנו. (ובירושלמי אמרו מזה את התוכן, יכול לקיימו).

עי' מה שכתבנו בסנהדרין ז': קרי ביה, בר"ה כ"ה: אתם. בבכורות ד': וביבמות ל"ה: החולץ. שספק שנוצר ע"י הכתוב גורם לדרוש אל תקרי. (וע"ע מ"ש פסחים ה' שספק כזה גורם לדרוש גימטריה וכדומה).

ועי' מה שכתבנו בב"ק נ"א., טעם, אות ג' שדרשה רחוקה שאינה נלמד אלא בגלל ההכרח של פשיטת הבעיה אינו דוחק את הלימוד הקרוב יותר אלא נוסף עליו. היינו יש שתי דרשות. ונראה שזה מ"ש בירושלמי "כמוהו כמוהו שני פעמים".

(כתב הרב מווירצבורג בהקדמת ספר קורא באמת שהעיקר אינו כרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ג, שדרשת אל תקרי אינה בדוקא).

סיכום. לא ידבק "מאומה" מרבה גם מקצת איכותי, כמו זבל שנעשה מע"ז. יש ספק האם מרבה גם חליפי ע"ז, דוגמת פירות שביעית, ומצאנו בע"ז ששמה, חוסר קיום, מתפשט למביא ע"ז לביתו, והיית חרם כמוהו. זה גורם שנדרוש אל תקרי "וְהָיִיתָ" אלא "והִיֵת".

ה) להלן, לכ"ע קרא והיית חרם כמוהו ראוי לרבות חליפין וגם חליפי חליפין, ולכ"ע "הוא" עדיף שימעט חליפי ערלה שלא ילמדו משביעית (אם היה הו"א ללמוד) משימעט חליפי חליפין. ועי' סוטה (י"ד:) כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ע"כ. אם "הוא" ממעט חליפי חליפין הרי מבטל את מקצת משמעות "כמוהו" משא"כ אם ממעט חליפי ערלה שלא ילמדו משביעית.

ו) לכאורה ראוי היה ש"הוא" ימעט פרש וחליפין של ע"ז, שזו החלוקה הברורה בסוגי "מאומה" ולא נאלץ לדרוש את הדרשה הרחוקה אל תקרי והיית אלא והִיֵת. אבל "הוא" נמצא בפסוק של והיית, ורק אחרי שהפסוק נדרש לחליפין נעשה "הוא" שייך לדין.

הערה: הדרשות הרחוקות הנ"ל דוגמת גימטריה, נמצאות במקום שבו נוצר הספק, אחרת אפשר ללמוד דבר והיפוכו. כלומר ההשמעה שחליפי ע"ז כע"ז היא אמירה של "חרם כמוהו" שנובעת מאמירה של "מאומה", ואין כאן אמירה של "מאומה" בהסתמך על תוכן של "כמוהו".