א) לשון ההיקש של יין
הניסך לע"ז לבשר הקרב לע"ז, "חלב זבחימו יאכלו ישתו יין
נסיכם", אינה דנה באיסורים, אלא בבזבוז ממון על דבר ריק. זה נראה היקש רחוק.
ונראה שיש מקום ללמוד
שתית נסך מאכילת זבח בסברא (או במה מצינו).
עי' להלן (נ'.),
מ"ט דמאן דפריש (מאבני מרקוליס שנזרקים לפסל כעניין קרבן, וגויים
.וביטלום כשחיפו בהן דרכים) סבר לה וכו'
ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע"ז ומאן דלא פריש אמר
בעינא כעין פנים וליכא. ע"כ. לכאורה, לפי הנ"ל, שתיה שכעין פנים יכולה
ללמוד מזביחה ולא צריך את ההיקש חלב זבחימו יין נסיכם. אכן נראה שגם הלימוד של יין
מזבח אינו ברור וצריך את ההיקש. (אולי משום שזבח ראוי יותר
שיקבל שם פסול כיון שהשתנה ע"י מעשה). ונראה שגם מי שלומד מסברא לאבני
מרקוליס צריך את ההיקש כדי ללמד ש"זבחי" אינו בדוקא, שכולל גם נסך, ושוב
הולכים אחר הסברא שאין לחלק במה שקרב.
קצת אחרת, מסתבר
להשוות שתיה לאכילה, ולומר שלשון "יאכלו זבחי" הוא מגדר דיבור בהוה, אלא
שזה לא ברור ואפשר שאכיחה דוקא.
(אף ששתיה
בכלל אכילה שנלמד [יומא ע"ו:] מונתתה הכסף וכו' בבקר ובצאן וביין ובשכר וכו'
ואכלת, זבח אינו כולל משקה. אולי מה שאכילה כוללת שתיה הוא מגדר דיבור בהוה, שעיקר
אכילה ושתיה הפעולה והתכלית שלהם קרובות, ואילו חפצים קשים וחפצים נוזלים, זבח
ונסך,.מצד עצמם הם דברים רחוקים).
ב) לימוד הגז"ש
שָׁם שָׁם במרים.
מצאנו במרים לימוד שם
שם, (מו"ק כ"ח.) אף מרים בנשיקה מתה
אתיא שם שם ממשה. והוא דיון בעניין מיתת מרים עצמה. כאן הלימוד רחוק, אין במיתת
מרים רמז לדון לעניין איסור הנאה. ומנין לומר ש"שם" בא גם לעניין הזה.
הנראה מגוף האמירה
"ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי וכו'" מוכח שיש פגם
בהנאה מזבחי ע"ז. ומדקרא הכתוב לזבחי ע"ז "מתים" מוכח שגם
הנאה ממתים אסורה. דבר זה דומה לעניין עונש שמענו אזהרה מנין (להלן נ"א:), שאף שידוע שדבר אסור צריך גילוי ישיר
לזה. ועי' מ"ש פסחים ה'. בעניין גימטריה אות ז', מהא דסנהדרין
נ"ו:, ויצו ה' אלקים על האדם וכו' על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך
דם האדם וגו'. שזו דרשה רחוקה מאד, אבל היה הכרח לדרוש איסור רציחה בגוי ולא נמצאה
קרובה ממנה.
ג) עי' לקמן ל"ב:
תוד"ה והיוצא, ור"י פי' דלענין איסור אכילה והנאה דמשתעי קרא לא פליגי
דכל תקרובת עבודת כוכבים אסור בהנאה מדאתקיש למת כי פליגי לענין טומאה דר' יהודה
מקיש למת אף לענין טומאה.
לנ"ל מוסברת דעת
חכמים אף שאין גזירה שוה למחצה. והיינו משום שהגזירה שוה לא באה ללמד דבר חדש אלא
לתת איסור מפורש של דבר הידוע שהוא אסור. לחכמים זה אופן מיוחד של השמעה ורק באופן
הזה יכולים לומר כאן אין גז"ש למחצה. לר' יהודה בן בתירא אין זה נחשב השמעה
מסוג מיוחד.
(בעניין
דבר שהתוכן שלו נלמד מהמפורש בתורה ואינו מפורש במילות התורה, עי' תשובות
הרמב"ם [קס"ז] שקידושי שטר מן התורה אף שאינו מפורש ומציאותו נודעת מזה
שקיימת מאורסה בתולה. אף שמצרפים לזה את הואיל ומכניס מוציא, זה רק להעדיף שטר
מכסף.
בנידון
דידן הגז"ש מעבירה מכתוב קצת לכתוב לגמרי, ואין וכשלא למדים וזה מ"ש
לחכמים אי זה גז"ש למחצה).
ד) כשיש דרשה קרובה, כמו
לימוד שם שם מרים ממשה, וצריך ללמוד דרשה רחוקה לעניין איסור הנאה נשארת גם הדרשה
הקרובה. כמ"ש בב"ק נ"א., אות ג', שדורשים שתי דרשות את
"והמת" בעניין בור, גם לשור פסולי המוקדשין שנפל לבור שפטור, דרשת למד
מסופו, שצריך מציאות שיהיה מי שמקבל את הנבילה,שהיא דרשה ברורה, וגם
ש"והמת" היינו לההוא דקא עביד מיתה, ולא שעשה בור הראוי רק לנזק. הדרשה
השניה נדרשת כיון שבלעזיה לא ברור האם כורה בור הראוי לנזק בכלל יכרה בור. ויש
אילוץ לדרוש את הדרשה הרחוקה.
ה) עי' להלן
ל"ד: המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת וכו' לא יאכל
את בשרו בשרו אסור הא פרשו מותרת. ותוד"ה בשרו אסור, בב"ק (מ"א.)
דריש מבשרו אף על גב דעבדיה כעין בשר ושחטיה וי"ל דתרתי שמעינן מיניה.
נראה
הטעם לשתי משמעויות. שם, אי בעית אימא סברא, שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה.
ע"כ. לצד החולק, יש מקום לסברא שלא צריך החשכה של הפרש כדי לשייך אותו לשור
אלא בסתם הכל אחד. וממילא הוא בכלל "השור יסקל ולא יאכל" (זה קוראים בנפרד כמו ב"לגר אשר בשעריך תתננה או מכור").
את "את בשרו" עדיף לדרוש לגופו, שגם על זה חל לא יאכל, ולא לומר שבא
להוציא את שאינו בשרו (ככל שבתוס' יבמות ג':
ד"ה יכול). אבל כיון שלא ברור אם פרש בכלל שור דורשים את בשר גם
להוציא את פרש.
(פרש ספק אם כלול במשמעות "שור" א"כ ודאי אינו במשמעות
"בשר". אבל אילו לא היה ספק כנ"ל אמירת "בשר" לא היתה
ממעטת אותו, אלא נשארת ללא התיחסות למה שחוץ ממנה).