א) סיכום המחלוקת. "וענתה
ואמרה" ו"וענו הלוים ואמרו" למדים זה מזה (רש"י, בגזירה שוה). ומחלוקתם בזה היא רק מה למד ממה. ועיקר
מחלוקת חכמים ור' יהודה, שלחכמים יסוד הלימוד לעניה בגזירה שוה מ"והאלקים
יעננו בקול" ולר' יהודה מיתור 'כ'כה. לכל צד הלימוד של האחר אינו נלמד.
רש"י כ' שמ"ש בגמרא שר' יהודה
"קול קול לא גמיר" היינו שג"ש דקול קול לא שמע ואין האדם דן
גז"ש אא"כ קבלה. לרש"י צ"ל שאילו ר"י שמע שחכ' קיבלו את
הגז"ש לא היה חולק. והגמרא הביאה אותו כדרך אילו לא נאמר, סנהדרין מ"ג.. ועי' ב"מ ס"א. (ושם, גז"ש לדבר אחר) ור"ה ל"ד. (ובריטב"א שעדיין צריך
את הגז"ש).
אכן רחוק שהמשנה תביא אילו לא נאמר או שלא תדע את הגז"ש.
ב) דרך אחרת.
עי' ירושלמי פסחים (פ"ו ה"א)
ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן
גז"ש לבטל תלמודו. ועי' נימוקי יוסף (ב"ק ריש החובל לדף פ"ד.) שכ', ופירשו המפרשים ז"ל דהכי
פירושו כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת, אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד
כל אדם לדונה ולהביאה, ואעפ"י שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבלה מרבו,
היינו לדון לגמרי מחדש, אבל היכא דגמיר דאיכא גז"ש יכול לדון עכ"ל. כאן
בפשטות אין חכמים ור' יהודה חלוקים בדין אלא במקור הדין, ומסתבר שהדין היה ידוע.
ובזה יש לומר שגם חכמים וגם ר' יהודה דנים גז"ש מדעתם.
ג) וע"ע בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) א"ר יוחנן כל מילה [דאורייא. רש"ס] דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין
ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (י"ח), ופירשו המפרשים ז"ל דה"פ כל
דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה
ולהביא' ואעפ"י שאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו היינו לדון לגמרי. (נובע מדבריו ש"אתרין
סגין" אינו "הרבה ראיות גרועות" כמו יש שפירשו, אלא אפשרות אחת
מתוך הרבה אפשרויות נוספות). ובשדה יהושע, כיון שאינו "מבואר במלת ימימה כל כך"
פרט לשבתות משוס הכי אני אומר דלענין עובר בעשה בשבתות וימים טובים צריך לסמוך
אקרא דוהיה לאות.
מזה יש ללמוד שבמקום שאין הכתוב ברור
אדם למד מעצמו גזירה שוה.
וסמך לזה מירושלמי פסחים הנ"ל
שהקדים למאמר ר"י בר' בון בשם רבי בא בר ממל הנ"ל את המימרא, רבי יוסי
בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את
השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה וכו'. הרי שטעם שאין אדם דן גז"ש מעצמו
הוא משום האפשרות הגדולה לטעות. במקום שיש ספק בכתוב האפשרות הזו קטנה.
וזה כעין רש"י סנהדרין פ"ו., דבר הלמד מעניינו,
אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. בעיקר יסוד זה עי'
במה שכתבנו שבועות ל"ג: כללי הלימוד בגז"ש.
ד) מה שמצריך וגורם את דרישת הגז"ש
ל"וענתה ואמרה".
אמירה היא הבעת תוכן, ואילו עניה היא השמעת קול. עי' רמב"ן (שמות ל"ב י"ח) וטעם קול ענות אנכי שומע, כי משה אב בחכמה הוא
ומכיר ניגוני הקולות. ורש"י (דברים כ"ו ה'),
וענית, לשון הרמת קול. הרי שיש עניינים שונים לצורת ההשמעה הנקראת עניה. צורה זו
יכולה להיות גם בשפת האמירה. בעיה זו, מה אופן העניה, מחייבת דרשה לפיתרון ויוצרת
אפשרות לדרשה שלא היתה נדרשת לולא הבעיה, (מן אתרין סגיאין), גם גזירה שוה.
ה) בבעיה הנ"ל, "וענתה
ואמרה" ו"וענו הלוים ואמרו" עדיפות גמורה שילמדו זה מזה.
בעניין מאיזה מקום הראשון בהם ילמד, האם
מגז"ש מ"והאלקים יעננו בקול" או מ"ככה". באמירה
"והאלקים יעננו בקול" יש השמעה ברורה שזה בלשון הקדש. ברור ש"משה
ידבר" היה בלשון אחת והיא לשון הקדש, ועי' ברכות מ"ה. "והאלקים יעננו בקול" היינו
בקולו של משה. (ואף ששם הנידון רק לעניין חוזק הקול, שהרי לומד משם למתרגם,
בכ"ז מאותו היסק גם הלשון היתה אותה לשון. ושם למדים מה שאפשר. בשבת
פ"ח:, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות וכפטיש יפצץ סלע,
כלומר רק באופן משני נחלק לשבעים לשון). עי' תוס' פי' ר"ח הא פשיטא דבשעת מ"ת ניתנו למשה
בלשון קודש. ורש"י, יעננו בקול, במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה.
האמירה "ככה" עולה על הפרשה
כפי שהיא בשעה שהאשה אומרת זאת. והרי כל דברי התורה כבר נכתבו על האבנים בכניסה
לארץ כל דברי התורה בשבעים לשון (לקמן ל"ו.). הלימוד מ"ככה" הוא שצורת
האמירה היא מיוחדת. בין האפשרויות, האמירה "ככה" אומרת לברור את האופן
החשוב מבין דיבורי התורה, לשון הקדש, כפי שהיתה בשעה שניתנה. זה היסק בשני שלבים,
בעקיפין, ולא לימוד ישיר, ולכן זה לימוד גרוע יותר. (למרות שהוא מגוף הפרשה).
ו)
מ"ש הגמרא "ורבנן מיבעי להו לדבר שהוא מעשה" עי' תוס' האם הכוונה
גם להוציא את עצם הדיבור. ולכאורה יש לומר שמ"ש "מיבעי להו לדבר שהוא
מעשה מעכב" אינו בדווקא, ובאמת עצם האמירה מעכבת, ורק משום שלא ברור התוכן של
קיום לשון הקודש צריך לדרוש, ככה כה.
הדרשה של "ככה כה" אין צריך
לפרש שדורשים שתי מילים והמילה השניה לרבות לשון הקדש, זה נראה רחוק לא פחות
מגז"ש. אלא נראה, שכמו ש"אדמדם" הוא אדום שבאדומים. כך
"ככה" לשון חזק יותר מ"כה" ועולה גם על צורת האמירה, הנוספת
לעצם האמירה.
ז) מה שאמרו ורבנן כה ככה לא משמע להו
ורבי יהודה קול קול לא גמיר. אין זה משום שלא יכלו ללמוד כלל, אלא כיון שיש
אפשרונות אחרות שוב אין מקום לדרוש אותם. כנ"ל.
ח) עי' תוס' שר' יהודה אומר בעלמא מקרא
נדרש לפניו ולא לאחריו. אכן יש לישב. שהשיקול, ככה יעשה היינו דבר שהוא מעשה,
מכריע יותר.