א) יש לבאר לחכ', מה המקור שצריך שיאמר לעדים בואו והעידוני כדי שילקה.

ועי' ריטב"א אליבא דר יהודה, אתיא שימה שימה. פירוש דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון. עי' תוס', נראה דלאו ג"ש גמורה היא מדבעי בסמוך שכרן בקרקע או בפחות משוה פרוטה מהו אף ע"ג דאין רבית בקרקע. ע"כ. צריך ביאור מהו הלימוד, גם אם אינו גז"ש למה למדו רק לכסף ולא לעניין קרקע ושוה פרוטה. (ועי' של"ה על י"ג מידות גז"ש, אינה ג"ש גמורה שקבל מרבותיו אלא כמו ילמוד סתום מהמפורש).

ב) הנראה, עי' עירובין (נ"ד:) (כתבו לכם את השירה הזאת) ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם. רש"י עה"ת (שמות כ"א) אשר תשים לפניהם, לא תעלה על דעתך וכו' ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. וכעי"ז בלקח טוב שם. ר' עקיבא אומר ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל"א), שיהיו שונין ומשלשין ומרבעין עד שילמודו. ומכילתא דרשב"י (שמות יט ז), (ויקרא לזקני העם), וישם לפניהם מסדירן לפניהם. וישם לפניהם מאיר עיניהם בהן.

הרי שאמירה הנקראת בלשון שימה משמעה אמירה מבוררת יותר. בירור לאמירה "בתך זינתה" הוא בהבאת עדים.

רק כשהבעל מביא את העדים הוא "שם" אמירה החשובה, ואילו כשלא אמר בואו והעידוני ובאו עדים מאליהם אין זו אמירה שלו.

ג) מחלוקת ת"ק ור' יהודה הלומד שימה שימה מ"לא תשימון עליו נשך".

עי' שו"ע חו"מ סי' ל"ב סעי' ב'. השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ובהג"ה, ודוקא וכו', אבל וכו' פטור מדיני שמים וכו' וכן אם לא שכר, אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר. ובש"ך הוכיח (מקידושין מ"ג^.) דאף כשאין שליח לדבר עבירה מחייב בדיני שמים. ובקצוה"ח כ', דכאן מיירי מחיוב תשלומין בדיני שמים דבשוכרן חייב לשלם בדיני שמים, אבל עונש בדיני שמים ודאי אית ליה אפילו אם אינו שוכרן ומשום דאף דאין שליח לדבר עבירה ענוש הוא בדיני שמים.

הנידון כאן הוא תשלומים בדיני אדם. ולת"ק, בכל זאת האומר לעדים להעיד שקר די במה שבאמירה זו מתחייב בדיני שמים כדי שהעדות תחשב למעשה המתיחס אליו, ומצטרף למעשהו כדי להחשיב את הוצאת השם הרע ל"שימה". רק כשהמעשה לבדו בא לחייב ממון צריך שיהיה מעשה גמור ולא אמירה לאחרים לעשות.

ר' יהודה מסופק שמא כיון שהנידון הוא חיוב ממון, צריך שהמעשה, המצטרף כדי לתת חשיבות, יהיה בעל חשיבות כל שהיא לעניין ממון, אמנם די בחשיבות לתשלומים מדיני שמים. ספק זה גורם לו ללמוד מגזירה שוה שימה שימה. בעניין שספק יוצר לימוד בגז"ש עי' מ"ש מכות ב': נאמר השתה, אותיות ז' ח'. ומ"ש שבועות ל"ג: כללי הלימוד. וע"ע ירוש' ביכורים פ"א ה"ג, אילו כתיב (דברים כ"ו) ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים יהו חייבים בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית. אם מראשית ולא כל ראשית אין לך אלא חיטים ושעורים בלבד תלמוד לומר כל פרי אדמתך ריבה. וריבה את הכל. נאמר כאן ארצך ונאמר כאן (דברים ח) ארץ חיטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר.

ד) להלן בגמ' בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו.

ביאור הספק של ר' ירמיה (ושמא זו כוונת התוס' דלעיל אות א'). עי' מ"ש מכות ב': נאמר השתה, אות ו' מרש"י סנהדרין ע"ה:, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, שבגז"ש הנה הנה למדים שכאילו כתוב "זימה" בלמד. מוכח מזה שתיתכן גם גז"ש שאינה מלמדת דינים, אלא משמעות לשון. ע"כ. וכן אפשר לומר כאן שהגז"ש מלמדת את תוכן שימה שבכאן, ולא את שאר דיני ריבית. ולדרך זו "שימה" כוללת פחות משוה פרוטה וקרקע. אם הלימוד הוא גז"ש גמורה דין שימה מקבל את כל פרטי דין ריבית, ושכירות בפחות משוה פרוטה מתמעטת מ"שימה".

יצירת שכירות בפחות משוה פרוטה הוא מעשה גרוע. (קידושין ג'^., ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, וכן בקרקע, קידושיו י"ג:. [אם גם שכירות אינה בפחות משוה פרוטה יש להעמיד כאן ששכר בכלי]) ור' ירמיה מסתפק כיון שהגריעות אינה בשכירות ובמעשה ה"שימה" עצמו, אלא בדבר המביא למעשה השימה, האם יש מקום לספק שהגריעות הזו פוגעת בחשיבות השימה. אם יש מקום לספק, צריכים ללמוד מגז"ש גמורה. אם למדים גז"ש גמורה בגלל הספק שבפחות משוה םרוטה שות מתמעט גם תשלום בקרקע.

בדרך אחרת, דומה. עי' ספר כריתות חלק א בית ב חדר יא והיכא דאיכא טעמא רבה יש גז"ש למחצה. ולפי זה נומר שבשוכר עדים בפחות מפרוטה מסתבר שאע"פ שמעשה השכירה היה בלתי חשוב השכירות עצמה חשובה. ואין סברא להקל בה מטעם החולשה בעשית חלות השליחות. ובעית ר' ירמיה האם טעם זה הוא טעמא רבה עד כדי לומר שיש גז"ש למחצה ולא למדים לפחות משוה פרוטה.