א) עיקר משמעות לא תלך רכיל היא כמ"ש הרמב"ם דעות פ"ז, איזהו רכיל זה שמוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני עליך כך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך. והוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו. ע"כ. הנידון בסוגיה הוא מקור לדין מלקות במוציא שם דע. לר' אלעזר המקור הוא דרשה שלר' נתן נדרשת בנטריקון.

יש לבאר מה גורם לר' נתן לדרוש נוטריקון ומה סובר ר"א החולק עליו.

ב) בתורת כהנים קדושים פ"ד, לא תלך רכיל בעמך, שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה דבר אחר שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך. אמר רבי נחמיה כך הוא מנהגן של דיינים וכו' הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבים אבל מה אעשה ורבו עלי לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך, וכן הוא אומר הולך רכיל מגלה סוד.

ראב"ד על התו"כ, לא תלך רכיל שלא תהא רך לזה וקשה לזה פי' רכיל רך ואיל (כך כנראה בכת"י). וקרבן אהרון לפי שנכתב לאו זה בין לאוי הדיינים הוצרכו לדרש שהוא גם כן אזהרה לדיין ולכן דרשו אותו נטריקון. עוד כ' הראב"ד, ד"א לא תלך רכיל, שלא תהא כרוכל שהוא מטעין דברים והולך פי' זהי רכילות דברים ממש ולפי שהרוכל המחזר בעיירות עם מיני תכשיטין שבידו מוליך חדושין מעיר לעיר כדאמרי' ממהדירי מילי שהוא מספר בעיר הזאת מה שראה באחרת וכן מספר בעיר אחרת מה שרואה בזו ולפיכך דמה הרכילות לרוכל כי המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה. ע"כ.

נראה שפירוש, "דבר אחר שלא תהיה כרוכל" הוא שתנא השני סובר שעדיף לא לדרוש נוטריקון, אלא לפרש ש"רכיל" אומר רק רכילות דברים ממש. ושוב מביא את דברי ר' נחמיה לישב את מה פסק זה הובא בעניין הנהגת הדיינים. מביא את כל דברי ר' נחמיה, ולעניננו, עניין הנהגת הדיינים, לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבים. וכדברי הרמב"ם בפיהמ"ש סנהדרין פ"ג מ"ז, והטעם בכך כדי שלא יהא משוא פנים לאחד מבעלי הדין. כלומר הדיין מושפע מזה שידעו מה פסק. ולא יכוון לאמת בלבד.

ושוב מובא הפסוק במשלי הולך רכיל מגלה סוד, שממנו מתפרש שכל המגלה דבר שראי לכסותו, אף שאין בעצם הגילוי נזק, גם זה בכלל רכיל. ואין הבאת הפסוק במשלי בכלל "יהודה ועוד לקרא".

ג) לת"ק, ולר' נתן בסוגיין, נראה ש"רכיל" נדרש כיון שהוא לשון שיש בו שתי אמירות של אותו תוכן. עי' רש"י על התורה, שלשון רכיל לשון הולך ומרגל שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, וכו' וכן (ש"ב י"ט) וירגל בעבדך וכו' וכן (תהלים ט"ו) לא רגל על לשונו. ע"כ. וכן רמב"ם דעות פ"ז, המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך. ואילו בתורת כהנים הנ"ל, כרוכל שהוא מטעין דברים והולך. בראב"ד הנ"ל, שהרוכל המחזר בעיירות עם מיני תכשיטין שבידו מוליך חדושין מעיר לעיר. ובירושלמי פאה פ"א ה"א, תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה. וכן הרמב"ם דעות הנ"ל, אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני.

נראה שעיקר לשון רכיל הוא עניין ריגול, אבל והתורה החליפה את הג' בכ' כדי שתהיה גם משמעות של דומה לרוכל המוכר תכשיטים.

(כנראה מגדר דיבר הכתב בהוה. ועי' מ"ש בב"ק י"ז: ביאור חיה בכלל בהמה ו"בעיר" למד מ"בהמה" שהוא דיבור בהוה, משום שב"בהמה" אין המילה שם לחיה ועוף, אלא התוכן שלה [פרה וכדו'] הוא השם של כל חיה ועוף. ממילא יש כאן שתי אמירות נפרדות).

כיון שיש בהליכת רכיל שתי אמירות בתוכן שוה, יש אמירה מיותרת, והיא נוחה להדרש, ממילא דורשים אותה נוטריקון כדי לפתור את הבעיה של כתיבת איסור רכילות בתוך עניין של הנהגת דיינים.

ד) בדעת ר' אלעזר בסוגיין כתבו תוס' לעיל ד"ה ר' יהודה, דאי לא כתיב ויסרו לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא ש"ר אבל השתא דשמעינן דלקי מויסרו אנו צריכין למצוא אזהרה מוקמינן לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר. התוכן הנוסף ל"רכיל" נחשב כאילו נכתב רכיל פעמים והפסוק נחשב כאילו נכתב כולו עוד פעם בתוכן שונה, לאו אזהרה למוציא שם רע.

עי' חקרי לב או"ח סי צ"ג ד"ה ואחרי המחילה, ואפשר נמי דכיון דהתרו בו כדין לא הזהיר למלקות דהא אינו לוקה א"כ נמצא דעיקר הלאו למיתה וע"כ גם בהתרו בו מלקות לא לקי דלא דמי ללאו דחסימה שעיקר לאו למלקות אתא. ע"כ. לפי זה אפשר לומר שתוכן הלאו הנוסף הוא אזהרה למלקות. אזהרה למלקות הוא דין האמור בבית דין, נלמד מ"ארבעים יכנו וכו' לא תחסם שור בדישו". ומיושבת הבאת הפסוק בעניין דיינים. (ואין הקרא "השני" פרט ברכילות ואינו בסתם מאשים את אשתו בזנות.)

(אפשר שר"א לא אמר כר' נחמיה דלא ס"ל לחוש למשא פנים כנ"ל).