א) בין ב"ש ובין ב"ה דורשים את צירוף ששית וששיתם לאחד מארבעים, כנ"ל, בגלל "וכל תרומת", כמפורש. לשניהם דורשים אחד משני הכתובים גם בנפרד. והמחלוקת היא שלב"ה דורשים את "ששית האיפה", אחד מששים, ולב"ש את "ששיתם האיפה" אחד משלושים.

נראה שהמחלוקת היא שלב"ה אחד מחמישים חייב להיות באמצע והלימודים מיחזקאל מוסיפים הרחבות למעלה לשיעור אחד מארבעים כפי שיוצא מ"תן ששית על ששיתם" ומרחיבים גם למטה לאחד מששים, ובהכרח דורשים ששית האיפה בפני עצמו. ואילו לב"ש דין מדְיָן שבבמדבר הוא הבסיס שממנו אין להפחית ואפשר רק להגדיל משום עין יפה, ובהכרח "וששיתם" נדרש בפני עצמו להיות אחד משלושים. כלומר, לב"ש "תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז" הוא לימוד דין מדויק שממנו אין לגרוע. ויבואר עוד להלן. ואילו לב"ה הלימוד הוא לעניין של לפנים משורת הדין שאינו דין מדויק, (וכמ"ש בפאה [פ"א מ"ב] אין פוחתין לפיאה מששים אף על פי שאמרו אין לפיאה שעור הכל לפי גודל השדה ולפי העניים ולפי הענוה). וממילא יחזקאל לא בא להוסיף על הדין אלא לבאר אותו. כדלהלן.

(דרשת שמואל מ"כל" המיותר "תן ששית על ששיתם" היא משום שלא מסתבר ששני הגבולות יהיו אחד משלושים ואחד מששים. לב"ש שאחד מחמישים דוקא, א"א ללמוד כלל אחד מששים. ולב"ה שהם גבולות חיצוניים של "בערך אחד מחמישים" ראוי ששני הגבולות ירחקו מאחד מחמישים במידה דומה).

ב) בהא דחיטה אחת פוטרת את הכרי כ' תוס' (מנחות נ"ד:), כדכתיב (דברים י"ח) ראשית דגנך. משמע שמעצם כתיבת "ראשית דגנך" משתמע שאין שיעור. (עי' רש"י ע"ז ע"ג^., חטה אחת פוטרת הכרי - מתרומה דהא לא אתפרש שיעורא דידה אלא ראשית דגנך כתיב ואפי' כל דהו [אולי הפשט, כאשר ראשית כתובה לבדה משמעה שרק תכונת ראשית קובעת] ועי' רש"י מנחות שם ורש"י על התורה דברים י"ח ד').

דרך הלימוד. עי' ספרי דברים (קס"ו) ראשית דגנך תירושך ויצהרך, מלמד שאין תורמים אותו אלא מן המובחר. ובספרי במדבר (קכ"ב), ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו וכו' הרי זו אזהרה לב"ד של לוים שלא יהו תורמים אותו אלא מן המובחר. וכן ביבמות (פ"ט:), א"ר אלעאי מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואם אין קדוש נשיאות חטא למה. לכאורה הדרשה מהפסוק בדברים מיותרת.

ונראה שלשון "ראשית" כוללת כל חשיבות (עי' רש"י שמות ל', בשמים ראש, חשובים) גם חשיבות משום קדושה, בנוסף על חשיבות החומר שבמשמעות "חלב", ואת זה בא פסוק דברים לחדש. היינו שתרומה כשהיא לעצמה היא דבר חשוב, ודי בחשיבות זו לעניין הפרשת תרומה ולא צריך חשיבות אחרת, של כמות. כדמבואר להלן.

משנה תרומות פ"ג מ"ז, ומנין שיקדימו הבכורים לתרומה זה קרוי תרומה וראשית זה קרוי תרומה וראשית. הביאור נראה לכאורה שמפרשים "ראשית" במשמעות קדימה. ועי' משנה ראשונה, דלא ה"ל למימר אלא זה וזה קרויין ראשית. אכן אם נומר שתפרש לשון חשיבות, כפי הפירוש שבהכרח לעניין ראשית הגז, מיושבת הלשון. גם תרומה הוא לשון חשיבות. כמו ומרומם על כל ברכה ותהלה. ומיושב זה שאומרת המשנה שיקדם מעשר ראשון לשני "שיש בו ראשית". תרומת מעשר לא נאמר בה ראשית והיא מאוחרת אלא שיש בה חשיבות של תרומה.

ג) אפשר לומר שהלימוד הנ"ל הוא מתוך ש"ראשית" מיותר בגלל חלב הוא עובר למשמעות אחרת, קדושת תרומה. אכן, לכאורה היה ראוי שתעבור למשמעות קרובה יותר ל"חלב". למשל כמו (לקח טוב שמות ל' כ"ג) בשמים ראש. שאין למעלה מהם.

אבל כבר מצאנו שמילה בעלת תוכן עודף על עניינה המספיק לפי הפשט נדרשת לתוכן נוסף, כדלהלן, ממילא נוח לומר כעין זה, תוכן ראוי לדרשה, כשהתוכן הפשוט של המילה הנ"ל כבר נאמר במקום אחר.

עי' ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח, והתובע פותח בדבריו ראשון שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה יגש אליכם יגיש ראיותיו. ובפני משה, מדלא כתיב יבא קדריש. ועי' במ"ש לב"ק מו: שיטת סומכוס, ש"יגד" מכיל תוכן של "יבא" המספיק כדי לדבר, ומוסיף עליו כמו "ויגש אליו יהודה" אחר שכבר דיבר איתו. ולכן נדרש שוב למשמעות נוספת, שמביא ראיה. וכן כאן דרש למשמעות נוספת של "ראשית", חשוב בגלל מעלת קדושה. ועי' זבחים צ': שקדושה גורמת קדימה.

וע"ע פסחים ג'. להלן לילה אחר היום אף כאן לילה אחר היום תלמוד לומר ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל. משמעותו הראשונית המלאה היא שהיה נשאר במשך זמן עד שהגיע היום השלישי. יש במשמעות זו תוכן מיותר, שהרי הדבר בעל המשמעות הוא שברגע הגעת היום השלישי היה נותר. כיון שכך אנו אומרים שצורת כתיבה זו באה להביא משמעות נוספת, ושוב נוקטים משמעות זו כשקוראים פעם שניה.

ד) עי' תוס' רי"ד קידושין נ"ח:, חטה אחת פוטרת את הכרי. ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשי' גבי ראשית הגז ונראה לי לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפ' ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. והכי נמי תנן בשלהי פיאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורי' כו' עד מדה זו אמורה בכהנים ובלוים בישראל. פי' גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוים לא יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אף על פי שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נותקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה. והכי נמי וכו' פי' אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא תתן ולא לאורו ואף על פי שמצותו בכך אם תרם ניתקן טובא ואף על פי שחיסר מצוה. ע"כ. הרי שלתוס' רי"ד יש שיעור לתרומה לעניין דין נתינה.

ויש לומר שזו שיטת בית שמאי. כיון שיש שיעור לנתינה בתרומה למדים לעניין זה ממדין, תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, אחד מחמישים. ממילא כשבא יחזקאל להוסיף גדרי עין יפה בנתינת תרומה, אין הוא יכול ללמד להקל, לאחד מששים, אלא להוסיף גדר אחד משלושים.

ה) לבית הלל גם בנתינה לכהן אין שיעור מדאורייתא, ממילא יחזקאל יכול לפרש את הלימוד של שיעור אחד מחמישים שגם הוא על פי הענוה.

הסבר הלימוד לב"ה שחיטה אחת פוטרת. במשנה חולין קל"ה^., וכמה נותנים לו (מראשית הגז) וכו' כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר תתן לו שיהא בו כדי מתנה. ועי' פסחים ל"ב:, ת"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה וכו' מאי טעמא אמר קרא ונתן (לכהן את הקדש) ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ועי' בתוס' ששם בעינן נתינה חשובה, אבל רק לגבי תשלומים צריך חשיבות של פרוטה ולא לגבי חיטה אחת הפוטרת את הכרי וגט על גבי איסורי הנאה וכדומה.

נראה ההסבר לפי הכלל שנתבאר במקומות רבים שמה שמתקבל מביטוי הוא רק החלק החשוב מתוך משמעותו. (למשל זריעת כלאים רק מה שדרך לזרוע). לגבי גט, זה שאין בו שוה פרוטה אינו נחשב לחוסר חשיבות.

ועי' תוס' הרא"ש חולין קל"ז: אסמכתא בעלמא היא (הלימוד מתתן לו הנ"ל) דהא תתן לו קאי אראשית דגנך ואמרינן דאפי' חטה אחת פוטרת את הכרי, ואקרא דלעמוד לשרת קא סמיך. ע"כ. נראה שאחר שנוצר הדין מ"לעמוד לשרת", שוב אי קיום הדין הוא חוסר חשיבות ואינו בכלל "תתן". (וזו "אסמכתא", היינו שאין ללמוד ממנו את הדין אלא יש בו תוכן הדין רק לאחר שהדין נוצר). לפי זה לכאורה אחר ש"תתן" קיבל משמעות של שיעור לגבי ראשית הגז, שוב תהיה זו משמעותו גם לגבי תרומה, גם אם "ראשית" אינה כוללת שיעור. ואם כן, צריך להיות שיעור לתרומה.

אבל יש לומר שאמנם משמעות "תתן לו" האמור בתרומה ובראשית הגז היא נתינה חשובה, אבל יש ענייני חשיבות רבים. למ"ש לעיל אות ב' ש"ראשית" באה לומר שיש משמעות לזה שהמופרש קדוש, החשיבות בתרומה היא הקדושה. ואילו בראשית הגז שהיא חולין החשיבות היא שיעור הנתינה.

(אולי יש מקום לומר ש"תתן" לגבי ראשית הגז אינו אסמכתא, שבגלל "תתן" כשלעצמו היינו מצריכים שיעור פרוטה, ו"לעמוד לשרת" מגלה שהשיעור הוא יותר מפרוטה).

ו) שיטת ב"ש אפשר שכיון שבכלל וקידשתו (ויקרא כ"א) למדים גם ליטול מנה יפה בראש (גיטין נ"ט:) משמע שיש חשיבות בכמות, או עכ"פ בחשיבות מגדר "בהרימכם את חלבו" שוב קיים בנתינת תרומה לכהן חשיבות חומרית. ממילא שוב צריך להיות שיעור לנתינה. וצ"ע.

בפאה השיעור הוא אחד משישים גם לבינוני, ולא אחד מחמישים. לא למדים ממדין. במדין הלימוד הוא כל שאתה אוחז, ואינו עולה על "תעזוב" של פאה.