א) עי' ביאור הגר"א וביאור ר"ח קנייבסקי שמה שכ' ומה אם בשעה שעבודה פוגעת בעבודה וכו' הכוונה ללמוד ממ"ש בגמ' "משנים את למד ארבע". משמע שממ"ש במשנה בתחילה מיעוט זרעים שנים, אין ללמוד בק"ו "מה אם בשעה שעבודה פוגעת בעבודה". כלומר, בשני זרעים אין עבודה פוגעת בעבודה. (כנראה משום שאפשר לזרוע בשתי פינות באלכסון שיש ביניהן יותר מו' טפחים). וקשה איך למד היתר בארבע מהיתר משנים, הרי בארבע עבודה פוגעת בעבודה מה שאין כן בשנים ויש בו חידוש שאינו בשנים.

ונראה שהלימוד של ר' יהשע בן לוי זריעה זרעיה זרועיה. עולה גם על הלימוד לארבעה זרעים, ובאמת אין ארבעה זרעים יכולים להלמד משני זרעים. ומה שהגמ' הקשתה רק על הזרע החמישי, הוא משום שזו קושיה ברורה יותר, שנשארת להלכה, שגם למסקנה אם הזרע שבאמצע חבוש הוה כלאים.

ב) ההו"א ללמוד ארבע משנים אף שבד' העבודה פוגעת בעבודה, הוא משום שבזריעה רגילה גם כשיש שני זרעים בערוגה, אין זה שני זרעים בודדים אלא לפחות שורה לצד דופן הערוגה והיא רחוקה פחות מששה טפחים מהצד שכנגדה. רק אם נעמיד את שני הזרעים בפינות נוגדות בערוגה יגדל המרחק ביניהם ו' טפחים. זו זריעה משונה. לשון "וכגנה זרועיה תצמיח" משמע גנה סתם.

ג) בעיית הגמ' היא ספק האם להעמיד את "זרועיה" בצורה רגילה, כעיקר משמעות ערוגה שאין ו' טפחים בין הזרעים, ואז אפשר ללמוד מערוגה של שני זרעים לערוגה של ארבעה. או שמא הצורה של זריעה בפינות אינה משונה כל כך, ועדיף לומר שמיירי בצורה הזו ולא לחדש היתר בעבודה פוגעת בעבודה.

כשנוצר ספק ע"י הכתוב אנו למדים מדרשת נוטריקון ודורשין זרע זרעה זרעיה. (עי' מ"ש בכתובות ל"ח: נתארסה ונתגרשה ושאר מקומות).

ד) הדרשה מלמדת שיש אפשרות לזרוע חמשה זרעים בערוגה. ממילא אין אפשרות להעמיד את הערוגה בצורת הזריעה הרגילה, ובהכרח מעמידים בצורת זריעה לא רגילה.

כיון שכך, בטל הצורך ליצור ראש תור שיגע בזרע החמישי, והאפשרות של חמישה זרעים אינה מחייבת להתיר זרע חבוש. ואין דרשה להתיר זרע חבוש. ומעמידים או את הזרע החמישי במרחק טפח וחצי מכל זריעה שמסביב.