א) הגמרא לא דנה מה דורש ר' יוחנן מ"ונתן האיש השוכב עמה". ועי' ספרי דברים רמ"ה, השוכב עמה, כל שכיבה. ופירש ר"ד פארדו, שמרבה שאפילו שלא כדרכה חייב קנס. ונראה שזו דרשת ר' יוחנן.

גם בספרי לעיל דורש ושכב עמה כל שכיבה וכתב רד"פ הנ"ל, אח"ז השוכב עמה כל שכיבה ואע"ג דכבר יליף הכי מושכב עמה י"ל חד לשלא כדרכה וחד להערה. ע"כ. וצריך לומר שר"י דורש כדברי ר"ד פארדו, שאל"כ היה לו פסוק מיותר לדרוש חיוב בושת פגם ו"תחת" לגז"ש.

אכן בדפוס ראשון הגרסא "על שכיבה" ואפשר לפרשה על שכיבה ויש גם בושת ופגם, כשיטת עולא.

ב) דרשה ש"השוכב" מרבה עוד שכיבה, שלא כדרכה, עדיפה על דרשה שהאמירה "שכיבה" אומרת שהחיוב בחמישים הוא רק על שכיבה כשלעצמה, כלומר יש תשלומים אחרים. וכמו שכתבו תוס' יבמות ג':, ד"ה טעמא, לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא וכו' דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה.

אכן בפשטות די היה ב"שכב" אחד ללמד גם על שלא כדרכה וגם על העראה. ולר' יוחנן צריך לומר שהלימוד השני הוא כעין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אכן לעולא עדיף לומר ש"שכב" השני הוא לבושת ופגם. וממילא "תחת" מיותר לגז"ש (אמנם בדפוס ראשון כתוב בתחילה על שכיבה ובשנית כל שכיבה, ואולי זו הגהה של מי שסבר כעולא ולא דקדק בַּסדר. או ש"על שכיבה" מתפרש אחרת).

ג) ממ"ש שרבי יוחנן לא אמר כעולא משום ש"תחת אשר עינה מיבעי ליה לכדאביי", מוכח שלא היו דורשים גז"ש תחת תחת אילו "תחת אשר עינה" לא היה מיותר. ועי' ב"ק פ"ד^., כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם שלם ישלם שור תחת השור מה להלן ממון אף כאן ממון. ולא מצריך יִתּוּר. ובעיקר בכורות נ"ז^., נאמר כאן תחת השבט ונאמר להלן תחת אמו מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו ומה כאן פרט לטרפה אף להלן פרט לטרפה. אין שם יתור לכל אחד מהשמות.

וצ"ל כאן הנידון אינו האם יש חיוב ממון, כמו במקומות הנ"ל, אלא האם חיוב המלקות פוטר את חיוב הממון. ויש שיקול לומר שדוחה, כדברי ר' יוחנן, לכן הגז"ש צריכה להיות מופנה כמו במקום שיש פירכה. (ועי' תוד"ה מיבעי להלן ל"ג^., ועי' ריטב"א מכות ה'^., והיכי לא דריש ר' יוחנן גז"ש דרשע רשע, וי"ל דר' יוחנן סבר דלא אתיא גז"ש דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות).

ד) דעת ר' יוחנן, אמר קרא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו. ע"כ.

ועי' להלן ל"ז: תוד"ה וחדא, וחדא במיתה ומלקות, ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואף על גב דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור. ע"כ.

סברת אתגורי איתגור אינה יכולה לסתור את הכתוב והכהו כדי רשעתו אם פירושו שיכהו תמיד. אלא גורמת שנפרש ש"הכהו" קיימת רק כשאין עושים עונש אחר. ובמקום שיש עונש אחר נענש רק עונש אחד ולא אתפרש איזה. ומה שנאמר ארבעים יכנו הוא שכאשר מכה, יכה ארבעים.

הספק מה לעשות כשיש שתי רשעויות הוא ספק בדין לא בביאור מילת "רשעתו". הספק הוא במלקות וממון ולא במיתה וממון שבזה יש סברא מכרעת. לגבי דין שיש בו ספק שנוצר ע"י כתוב, דורשים דרשות של משמעות כפולה כדי לפשוט אותו. לצורך זה נותנים ל"יכנו" גם משמעות "על כל פנים יכנו".

אפשר אולי עוד ע"פ סנהדרין י'^., מלקות במקום מיתה עומדת, ורש"י, דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי הוא כאחת מן המיתות. ע"כ. ממילא כשנהרג מתקיים עונש יכנו.

לכן כדי לפתור את הבעיה לא נדרוש "ארבעים יכנו", אלא נדרוש "יכנו" שבכל מקרה יתקיים עניין ההכאה. במשמעות רחוקה זו נפשטת הבעיה שיצר הכתוב, האם לוקה או משלם, שתמיד לוקה. וכשיש חיוב מיתה, המלקות מתקיים ע"י המיתה. ולא מקבלים דין הרחוק בסברא.

ה) נראה שגם עולא יודה שיש מקום לדרוש "יכנו" להוציא מעות במקום מלקות. אלא שזו דרשה גרועה. די באפשרות לדרוש כך כדי להיות פרכה על הגז"ש "תחת תחת" ולהצריך יתור. אם יש יתור הרי יש לדרות "תחת תחת" גם כאן וזה עדיף על "יכנו" הנ"ל. אם אין יתור, אפשרות "יכנו" היא פירכא על "תחת תחת" שלעניין מלקות, ולא דורשים את הגז"ש לעניין זה.

המחלוקת לעניין היתור היא האם חיוב אונס בהעראה שהוא חידוש לגופו של הענין הנידון אבל אפשר ללמוד אותו במה מצינו מאונס שלא כדרכה, האם זה עדיף מלדרוש דין חדש לעניין מלקות, דין שאינו לגוף הנידון. וכנ"ל.