א) לר' יוחנן ב"ש וב"ה דנו מכח
"תעזוב אותם" בלבד. לב"ש אותם הוא ריבוי ולב"ה מיעוט. (רש"ס, טעמא דב"ה
דסברי אותם מיעוטא וללקט ופאה קאי ולא צריכי למילף משמטה כדלקמן). לדעת ר"ל יש הכחשה. יִתּוּר
"אותם" שבלקט מרבה שאר דברים להיות כלקט שיכול להיות לעניים בלבד. ויתור
"ונטשתה" שבשביעית שמרבה שאר דברים שחייבים להיות לעניים ולעשירים. מכח
הכחשת שני הכתובים אחד מהם מועבר מלהיות ריבוי שיש אחרת שהיא כזו, והופך להיות
מיעוט. כעין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט (ב"ק מ"ה:). עי' השגות הראב"ד על
הרי"ף לפסחים ה': ד"ה להכי, שאין דורשין מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא
מדוחק שאין מה לדרוש כ"כ המיעוטין אבל כאן שיש מה לדרוש וכו' אין מחזירין את
המיעוט לריבוי. (כלומר, התוכן של מיעוט לא אפשרי והופך להיות שינוי
היקף. והאפשרות היחידה בשינוי היא היא ריבוי).
(נראה שהכלל ריבוי אחר ריבוי
למעט הוא מגדר אם אינו עניין. עי' ב"מ פ"ח., ביערתי הקדש מן הבית משמע בית
קובע למעשר ואכלו בשעריך ושבעו משמע חצר קובעת, שלר' ינאי דרשינן דמעייל לה לגבי
שער, צורת הכנסה לבית, תנאי נוסף לקביעה ע"י בית).
ב) טעם ר' יוחנן שאינו דורש את את
"ונטשתה", לעניין הפקר.
לר"ל יש שתי דרשות מיתור ונטשתה,
א' מ"ש רש"י (ויקרא כ"ג) תשמטנה מעבודה גמורה כגון זריעה ונטשתה
שמתרבה איסור לזבל (או דרשה דומה), ודרשה שניה לעניין הפקר הנזכר בשביעית, ונלמד לעניין הפקר
בשאר מקומות. הדרשה הכפולה של "ונטשתה" משום שבפסוק הקודם כתוב, ושש
שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, ממילא "תשמטנה" עולה על שני הדברים,
"תזרע" עבודה "ואספת" אי הפקרה.
לר' יוחנן דרישת ונטשתה לעניין הפקר
במקום אחר, שאינו שביעית, הוא מַעֲבָר לתוכן שאינו מפורש אלא מסיקים אותו. הפקר של
שביעית אינו שהבעלים מפקירים, אלא רחמנא אפקרה, עי' נדרים מ"ב: פירי דהפקירא
אינון ארעא נמי אפקרה, ורש"י ותוס', רחמנא. ועי' חזון איש שביעת סי' י"ט
סעי' כ"ד. ממילא דרשה לעניין הפקרה ע"י בעלים היא השמעה על מה שאינו
בגוף הכתוב.
ועי' תוס' יבמות ג': ד"ה טעמא,
ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא
ה"ל למידרש להיתירא וכו'
דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה. לכן ר"י מעדיף ש"ונטשתה"
תהיה רק בעניין עבודת הקרקע ולא בעניין הפקר שמחייב מעבר למה שאינו לגופיה.
ובעיקר כיון שיש הכחשה מצד "תעזוב
אותם" שהוא דן בהפקרה ע"י בעלים, והיא דרשה חזקה יותר, כנ"ל, מעדיף
ר"י לא לדרוש כלל את "ונטשתה" לעניין זה כיון שיש כבר מה לדרוש
ממנה.
ג) טעם ר"ל. יסוד דברי התוס' יבמות
ג': הנ"ל הוא שיש חשיבות לתוכן המפורש בתורה יותר מלתוכן שאינו מפורש אלא למד
מכללא. (עי' תוס' יבמות ז': ואם תאמר וכיון דשמה ביאה ואפילו הכי שרי מקצתו
משום דאי אפשר בענין אחר א"כ כולו נמי לישתרי וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת
כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר
לה עולא התם).
לר"ל יש פחות חשיבות לכתיבה ישירה של תוכן, והוא מעדיף להעביר את
"ונטשתה" בדרשה השניה לדיון על שאינו שמיטה מאשר לא לדרוש אותו.
ד) לעניין חשיבות של כתיבת תוכן בהדיא, כבר
כתבנו ביבמות על י':, בדברי
הירושלמי ברכות פ"ז ה"א, רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל קל וחומר מה אם מזון
שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שתהא
טעונה ברכה לאחריה עד כדון תורה מזון מה אם תורה שאינ' טעונה ברכה לאחריה (היינו שאין זה כתוב בה
בהדיא אלא נלמד מק"ו) טעונה ברכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה
לפניו. ור"ע למד שם מגז"ש. (במקום שהדין ידוע ומחפשים מקור, אדם דן גז"ש
מעצמו). הרי,
לר' ישמעאל הדורש כללי ופרטי (שהוא דרישת מילים כשלעצמם) למדים בק"ו מהקל שאינו כתוב בהדיא
אל החמור הכתוב בהדיא. ועי' חידושי אור שמח שבועות ג'. ד"ה אך, דבכל מקום
דריש ר' יוחנן כללי ופרטי.
ולר"ע,
אין בחומרת הכתוב בהדיא כדי ליצור קל וחומר. ולמד מגז"ש. נראה שר"ע לשיטתו
שדורש ריבויי ומיעוטי שהוא יותר דיון על התוכן. (ועי' מ"ש שבועות כ"ה. אות ב' שכללי ופרטי יותר דיון על לשון
וריבויי ומיעוטי יותר על תוכן). ועי' תכלת מרדכי למהרש"ם מברז'אן דרוש לשבת הגדול עמ'
254, שר"ל דריש ריבויי ומיעוטי.
ה)
גם לר"י וגם
לר"ל ב"ש דורשים תעזוב "אותם" לרבות. זו העדיפות על פני דרשה
למיעוט, הדיון הוא הפקרה לעניים בלבד, שהוא הנידון בקרא של לעני ולגר תעזוב, בפאה
ולקט, ודנים בו להוסיף הפקרה לעניים במקום אחר, שאינו לקט. "אותם" מיותר
לגבי "את הלקט" והופך להיות את שאינו לקט. וכל התוכן נמצא בכתוב במשמעות
ראשונית (הפקר לעניים) או שניה (אותם היינו אתדברים אחרים). דרשת מיעוט היא אמירה שאין הפקר
לעניים במקום אחר. על מקום אחר. התוכן "אין הפקר שהוא רק לעניים" אינו
נידון בכתוב, אין אמירה (אפילו במשמעות מועברת) שמתיחסת אליו. וגם "מקום אחר" אין מילים שאומרות
אותו באופן ישיר, וכשאומרים "אין הפקר לעניים במקום אחר" כל הנידונים
נחשבים אחרים. לר"ל גם בית הלל לא היו עושים את "אותם" למיעוט
אילמלא ההכחשה של "ונטשתה".
ן)
לר' יוחנן בית הלל
דורשים אותם למיעוט כיון שלשון "אותו" מתפרשת גם בלשון בני אדם
ל"אותו דוקא", רק אותו. כגון, חולין ע"ח:, יכול יהא
אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות וכו' תלמוד לומר אותו א' ולא ב'. סנהדרין מ"ו., מ"ט
דרבנן אמר קרא ותלית אותו אותו ולא אותה, וכן קידושין כ"ט., למול
את בנו איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה.
ספרי דברים רכ"א, (ותלית) אותו, ולא את כליו, אותו, ולא את עדיו, אותו ולא את
זוממיו, אותו ולא שנים ביום אחד. ועי' סנהדרין נ"ב., והכתיב ותאכל אותם
אותם ולא בגדיהם. וכן
היא הדרשה מנחות מ"ג: וראיתם אותו שיהא ניכר בין הצבועים.
(וע"ע שבת כ"ד., הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא
מכשירין, קידושין מ"ג., דם יחשב לאיש ההוא הוא ולא
שלוחו, ולא אנוס ולא שוגג ולא מטעה. ועי' גם יבמות מ"ו., מהם
תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה. הרי שמהם המיותר הופך להיות רק מהם ועי"ז
"תקנו" היינו "אתם תקנו מהם" הופך להיות רק אתם תקנו מהם. אם
ההפיכה ל"רק אתם לא היתה מגדר פשט, בפשטות לא היה מעביר את "תקנו"
אל "רק אתם תקנו"). דבר זה עושה את "אותו ולא את
וכו" כאילו כתוב בהדיא. וזה עדיף על הפיכת "אותם"
ל"אחרים" שעיקר המשמעות המילולית אובדת ונשאר ממנה רק "משהו. (אולי זה מתאים להסבר ששיטת ר' ישמעאל שתחילת דיון במשמעות מילים
אינה כמשמעותם בתוך המשפט, אלא כפי שהם בפני עצמם).
(אפשר גם
שמ"ש בגמ' לר"ל שלב"ש "אותם" מיעוט זו לעניים ולא
לעשירים אינו בא למעט מה שלא ידענו אלא שזה נעשה הפשט).