א) צריך עיון, המיעוט של יחיד שעשה בהוראת בית דין עומד לר"ש אחרי המקום השלישי בעדיפות, אחרי "זה אינו יכול וזה אינו יכול", שהרי אינו מתמעט, ואילו לר"מ עומד במקום השני, לפני זה יכול וזה יכול.

ב) הנראה, בעשיה בשנים כאשר זה יכול וזה יכול, עצם העשיה לא נעשית ביחיד, ואילו בעשה בהוראת בית דין עצם העשיה נעשית ביחיד, וגם את מחשבת השגגה עשה לבדו אלא שבי"ד גרם לו לשגות. לכן העושה בהוראת בי"ד קרוב מכל האפשרויות האחרות להחשב "יחיד שעשאה".

טעם ר' יהודה ור"מ. שניהם מסכימים לעדיפות הזו, אלא כיון ש"בעשותה" כתוב אחר "תחטא בשגגה", "בעשותה" עולה על "בשגגה", היינו שמיעוט שנים שעשאוה מתיחס למחשבה השגויה, וזה אפשרי רק בעשה בהוראת בי"ד. ר"ש מודה לעצם הסברא ויבואר באות ה'.

(זה שר' יהודה ור"מ ממעטים יחיד עשה בהוראת בי"ד הוא ברייתות בהוריות ב': ג'.).

ג) ר"ש ור' יהודה דורשים את "אחת תחטא" כדי למעט את זה יכול וזה יכול מכלל עשיה המחייבת.

אילו היה רק מיעוט אחד של "נפש" להוציא שנים שעשאוה, היה ברור שהיא ממעטת מקרה שאדם עשה רק חלק מן המלאכה, למשל עשה רק עקירה ולא הנחה. אבל עדין היה מקום להסתפק כשהאדם עשה מעשה שמספיק לעשיית כל המלאכה, כמו זה יכול וזה יכול שגם בלי האדם השני המלאכה היתה נעשית. בזה יש מקום לְסָפק אם האדם השני נחשב כאילו אינו, והאחד עשה מלאכה לבדו. ולכן דורשים את "אחת תחטא" לומר שגם זה אינו כעשאה לבדו.

ד) לר"מ "תרי מיעוטי כתיבי" ורש"י, נפש אחת חד מיעוטא הוא דאורחיה דקרא לאישתעי הכי. אפשר שלר' מאיר ההבדל בין זה עוקר וזה מניח ובין שנים שעשאוה גדול מכדי ליצור ספק שמא שניהם מתמעטים מאותה לשון, ואין אילוץ לדרוש את "אחת תחטא". וגם אפשר, שר' מאיר שלמד גם אצל ר' ישמעאל שאומר דברה תורה כלשון בני אדם, נוח לו לומר אורחיה דקרא, ואין הלשון מיותרת כל כך, וצריך אילוץ גדול יותר להחשיב את "אחת" ליִתּוּר שנדרש.

ה) בטעם שלר"ש דורשים את בעשותה על פעולת עשית החטא, זה אינו יכול וזה אינו יכול, ולא על יחיד שעשה בהוראת בי"ד.

לר"ש, יש ספק מה נמצא בעדיפות השניה להתמעט מ"רק אחד שעשאה חייב", האם זה יכול וזה יכול, או זה אינו יכול וזה אינו יכול. ונראה, שאף שמסברא ראוי יותר לחייב זה אינו יכול וזה אינו יכול, שהרי הוא דרך עשיתו, כמו מלאכת זורה שנעשית ע"י הרוח, מ"מ מצד המבט החיצוני הוא ראוי פחות להחשב יחיד שעשאה. הכתוב יוצר ספק בדין, מה למעט. ספק זה מחייב לדרוש את "בעשותה" לפתור את הבעיה שנוצרה, ולמעט את שניהם, ולא להתחשב בזה שבעשותה נכתב אחר בשגגה.

ו) טעם שדורשים נפש ולא שתים. כתוב בתחילת הפרשה כלל, נפש כי תחטא בשגגה. ושוב מפרט אם הכהן המשיח יחטא, ואם כל עדת ישראל, אשר נשיא יחטא, לפי זה גם בסוף די היה לומר ואם מעם הארץ יחטא, ו"נפש" מיותרת. ולכן עוברים ממשמעות של לשון יחיד סתמית, אחד או יותר, למשמעות של לשון יחיד דווקא, ולא שנים.

קריאת "תחטא" באופן נפרד עם "נפש" וגם "אחת", נפש תחטא אחת תחטא, היא צורת קריאה מצויה. עי' למשל חולין פ"ד^., אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכו' תלתא מיעוטי כתיבי מעין מים ובור מים מקוה מים. וזה מאותו גדר של פסחים כ"א:, לגר במכירה מנין תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי בנתינה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור לנכרי.

דרישת "בעשותה". בשאר מקומות דלעיל נאמר "ועשה" או "עשו". "בעשותה" היא לשון שונה והשינוי גורם שיהיה פירוש אחר. ולכן דורשים דוקא עשות אותה, ובמקום להיות מופנה אל הנפש שעשתה נהיה מופנה אל המלאכה שנעשתה. וכדי שיהיה בזה תוכן שלא ידענו, אנו אומרים "אותה" דוקא, היינו כולה ולא חלקה, וכשעשו שנים כל אחד עשה חלק.

עיקר א-ה: סדר העדיפות למעט ע"י הצורך שאחד יעשה. א') זה עוקר וזה מניח ב') זה יכול וזה יכול ג') זה אינו יכול וזה אינו יכול. לר"ש אין הכרעה בין ב') וג'). ד') העושה בהוראת בי"ד. ר' יהודה ור"מ אומרים ש"בעשותה" עולה על "שגגה" הכתובה לפניה ולכן דורשים ד'. ר"ש סובר שהצורך בהכרעה בין ב' וג' גורם לדרוש ג'.