א)
רמב"ן, ויש מי שמפרש
דאליבא דכ"ע פליגי מאן דאמר דאורייתא נמי ס"ל דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי
יוחנן הסנדלר בדרשה דקרא פליגי.
וכן
ברש"י, ר' יהודה אומר בשוגג יאכל, הוא למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג
אטו מזיד. ע"כ. משמע דמזיד הוא דאורייתא גם אליבא דר' יהודה ולא רק אליבא
דר"י הסנדלר.
ב)
ביאור הדרשה איך "כי
קדש היא", שבכל מקום עוסק בקדושת השבת עצמה ולא במעשיה, מלמד שמעשי שבת
אסורים.
עי'
תוד"ה היא קדש ואין מעשיה קודש, ואין להקשות (למ"ד מעשה שבת דרבנן) דלא לכתוב לא היא ולא קדש דהוה אסורה באכילה
מכל אשר תיעבתי לך והכי אמרינן בהדיא בפ' כל הבשר. עכ"ל. (עי' חולין
קי"ד:, אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל
שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכו' מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא אמר קרא כי
קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש).
נראה
שלמ"ד מעשה שבת דאורייתא, הלימוד מתחיל מזה שנאמר "לא תאכל כל
תועבה". אחר שלומדים משם איסור מַעֲשֵׂה שבת, שוב גם הוא יכול להכלל
ב"קדושת השבת" ובדין "קודש היא לכם". היסוד הוא שגדר של מושג
אפשר בו גדרם צר לעניין אחד וגדר רחב לעניין אחר. כעין הא דחולין ל"ב. שהגבהה והרבצה נחשבים בכלל שיעור שחיטה
לעניין שהיה אף שאינם שחיטה ממש. עיי"ש ובשו"ע. ואחר שבפסוק כתוב מיעוט
"מחלליה מות יומת" במזיד אמרתי, שמכחיש את "קודש", אנו אומרים
שהמיעוט אינו ממעט מהיקף של הקדושה עצמה אלא שיש נספח לקדושה, וממעטים בהיקף שלו.
היינו שמה שנעשה בחילול שבת בכלל "קדש", ומתמעט שרק במזיד קודש.
ג)
ובזה מיושבת קושית תוס'
חולין קט"ו., וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם וכו' וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה למימר
מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם. לנ"ל,
"לכם" שבשבת לא היה בא להתיר מלאכת שבת אילו "קדש" לא היה
מקבל משמעות הכוללת את מלאכת שבת. והמהלך הוא כנ"ל. תחילה יש איסור על מעשה
שבת מדין כל שתעבתי. מכוחו מעשה שבת יכול להכלל ב"קודש היא"ועל ידי זה
יכול לבוא מיעוט "לכם" להתיר שוגג בהנאה.
ד)
ברמב"ן הנ"ל,
לדעת יש מי שפירש, רבי מאיר סבר כי קדש היא מחלליה מות יומת בעוד שהיא קדש ואסור
לחללה מעשיה קדש כלומר ליומיה ורבי יהודה סבר למחלליה היא קדש ולעולם ושאר אינשי
דאסירי ביומיה דרבנן ורבי יוחנן הסנדלר סבירא ליה כי קדש היא לעולם והא דאמרינן
מ"ט דרבי יוחנן הסנדלר משום דאוקימנא לברייתא אליבא דידיה קאמרינן ודחיק האי
מפרש נפשיה בהאי פירושא כי היכי דלא ניקום לפלוגתייהו אליבא דרבי יוחנן דלית הלכתא
כותיה ואין צורך לכך דאינהו פירושי מפרש לה ולא משום דס"ל כותיה. עכ"ל.
עי'
רש"י על דברי ר"מ, במזיד לא יאכל הוא (לעולם) אבל אחרים ישראלים אוכלים.
ע"כ. מילת "לעולם" אינה בכתב"י. ומשמע שבמזיד הוא אינו אוכל
בשבת (בלבד) ואחרים אוכלים אפילו בשבת. ולהלן
ברש"י על ר' יהודה, במזיד לא יאכל הוא עולמית אלא אחרים. משמע שלר' יהודה רק
המבשל אסור אבל אסור גם במוצאי שבת. וזה כשיטת היש אומרים שברמב"ן.
ה) על פי הנ"ל אות ב' שאחר שנאמר כל
שתיעבתי חל שם קדושת שבת על מעשי שבת יש להטעים את המחלוקת.
מ"ש
"רבי מאיר סבר כי קדש היא מחלליה מות יומת בעוד שהיא קדש ואסור לחללה מעשיה
קדש" הסברא היא שמעשי שבת נטפלים ומצטרפים לשבת לקבל שם קדש רק כאשר השבת
קיימת. כלומר עצם אמירת "קדש היא" על מלאכת השבת אינה ריבוי שדין לא
תאכל כל שתיעבתי חל גם בשבת, אלא מיעוט, שחל רק כאשר נטפל לשבת. ו"מחלליה
יומת" מצמצם את "קדש היא" למזיד בלבד.
מהלך
ההיסק, "מחלליה יומת" מכחיש את "קדש היא" וגורם שיהיה רק
במזיד. זה יתכן רק אם נידון "קדש" כולל מעשי שבת, ועל זה עולה התוכן
"קדש רק במזיד". אחרי שהתחדש הגדר של הִטַפְּלות המעשה לקדושת שבת, הוא
מנותק מגדר "תועבה" ודנים על הגדר כשלעצמו, ותופסים אותו בצורה המצומצמת
ביותר, משום תפסת מרובה. היינו, ההטַפְּלות היא רק כשיש שבת ורק לגבי מי ששֵׁם
העבירה, חיוב מיתה, חל עליו. (עיקר צמצום ההיקף הוא מסברא כנ"ל, ומה שמשמע
מהרמב"ן שדורשים "למחלליה היא קדש" זו דרשה רחוקה מצד עצמה, ונדרשת
רק לחזק את הנ"ל).
ר'
יהודה כר' מאיר, אלא שאחר שנוצר חיוב מיתה הוא נחשב כולו לדבר אחד ואין לחלק בו
בין שבת לשאר ימים. לכן כשהוא מצטרף לשבת כולו מצטרף, גם לאחר שהשבת עברה. (כעין התוס' ברכות ז'., שאלמלי, מאחר שהיה מתחיל
קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן), ואיסור מעשה שבת נתלה בחיוב המיתה.
ו)
ר' יוחנן הסנדלר אולי סובר
שהגדר של ההטפלות לשבת אינו מנותק מהגדר של כל שתיעבתי, וכשבאים למעט
מ"תועבה" בגלל המיעוט של מחלליה, השיקול של "תפסת מרובה" אומר
שצריך למעט רק קצת, ממילא האיסור נשאר על כל אדם ותמיד, חוץ משוגג.
ז) ואולי הגדר לפי ר' יוחנן הסנדלר הוא על
דרך רש"י (דברים כ"ב ט') פן תקדש כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון
הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי כי קדשתיך.
ע"כ. ו"קדש" מקבל תוכן של "הרחקה" הכוללת הכל בלא
התיחסות לפרטים.
ח) אם נכון מ"ש, שהמחלוקת בין
ר"מ ור' יהודה ובין ר"י הסנדלר היא האם כי קדש היא לכם מקבל משמעות של
הרחקה, אולי המחלוקת האם ראוי לעשות מ"כי קדש" מושג קדש מחודש הכולל
כאחד הרחקה בגלל קדושה והרחקה בגלל "תועבה". לר"י הסנדלר ראוי,
וזאת כדי לא ליצור הכחשה גדולה בין "ושמרתם את השבת" ובין "לא תאכל
כל תועבה". לר"מ ור"י כיון שיש כבר הכחשה בעניין שוגג עדיף לא
לעשות מושג מיוחד של קדש.
עי'
רש"י חולין פ"ח:, בעניין כיסוי הדם, שלרש"י כיסוי בכלי הוא מושג
אחר מכיסוי בעפר, ולר"ת מושג אחד. (שם המושגים קרובים יותר, ושם בפשטות אפשר
לרש"י שיהיו גם שני מושגים וגם אפשר ליצור מושג אחד כולל).