א) בשבת קל"ח: נתבארה באופן פשוט וברור התשובה לבעיה, והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו. דאיתא שם, אמר
רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכתך כשהוא אומר לכן הנני יוסף
להפליא את העם הזה הפלא ופלא (ואבדה חכמת חכמיו ובינת נְבֹנָיו תסתתר, ישעיהו
כ"ט)
הוי אומר הפלאה זו תורה. ע"כ. ופשוטו של לשון והפלא שבכתוב הוא כמ"ש
רש"י שם, מופלאות ומובדלות משאר מכות. אכן באמירה זו סתום התוכן של המכה.
וכיון שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש (רש"י בראשית י', סדר עולם א') אנו נותנים משמעות נוספת, נוסף על
הפשט, (עי'
מ"ש מכות ב': נאמר השתה אות ג') על פי הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים י"ז) שמדבר על התורה, שהוא דבר שחסרונו
נאמר בלשון יפלא. והתוכן של כל הכתוב הזה נמצא בישעיהו ואותו מביאה הגמרא כיון
שהוא ראייה שהתוכן הנלמד נכון.
וצריך
ביאור איך דרשו במסכת מכות את וְהִפְלָא לעניין וְהִפִּילוֹ שהוא מילה אחרת לגמרי
ותוכן אחר לגמרי. וגם איך עיקר עניינו של הפסוק, הקללות בדיני שמים לכלל הציבור,
הועבר לעניין מלקות בבי"ד לאיש פרטי.
ב) להלן, אי הכי חייבי
עשה נמי אם לא תשמור כתיב וכו' כל מקום שנאמר השמר פן
ואל אינו אלא לא תעשה אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לעשות כתיב לאו שניתק לעשה נמי דומיא
דלאו דחסימה השתא דאתית להכי כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה. ע"כ.
וריטב"א, כלומר מהאי טעמא נמי מצית לתרוצי חייבי עשה ולאו שאין בו מעשה דהא
לא דמו ללאו דחסימה, וא"ת אף חייבי כריתות ממעיט דהא לא דמי ללאו דחסימה,
י"ל שתי תשובות בדבר חדא דהא כתיב את כל דברי התורה הזאת שהוא מרבה וכיון
דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מוקמינן ריבויא לחמורים ומיעוטא לקלים יותר מלאו
דחסימה, ועוד דאטו משום דאית ביה בלאו חומרא דכרת מגרע גרע בחומר מלקות דהכי
אמרינן לקמן גבי לאו שיש עמו עשה וכו'. ע"כ. לפי התירוץ הראשון לא היינו מוסיפים
על לאו דחסימה חייבי כרת החמורים אלולא הכתוב בפרשת אם לא תשמור "כל דברי
התורה". לתירוץ השני מוסיפים זאת מעצם זה שכרת לא גרוע מלאו.
לאו דחסימה בא
לברר איזו מבין העבירות מחייבת מלקות, תוכן האמירה שלו היא "רק עבירה כחסימה
ולא אחרת". אכן האמירה "חסימה" יכולה להתפרש גם על דרך דיבר הכתוב
בהוה ויהיה פירושו "חסימה והעדיפים עליה". (וכן הוא במקום שאומרים גילוי מילתא
בעלמא שאינו ק"ו. עי' מ"ש בסוטה לדף כ"ח מגיד שהספק אות ב'). ובזה תלויים שני התירוצים של הריטב"א.
ג) נראה לחדש שמצד עצמו
אין הכרעה בין שתי האפשרויות, ולכן אילו לא נכתב אם לא תשמר לעשות את כל דברי
התורה, לא היה ברור האם יש מלקות בחייבי כרת.
עי' ספרי דברים
רפ"ו, והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה ועדין איני יודע אלו
הם הלוקים תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו, מה חסימת שור מיוחדת מצות לא תעשה והרי
הוא לוקה כך כל מצות לא תעשה הרי הוא לוקה או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא
לוקה תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה וכו'. ע"כ. כיון שלגבי חייבי כריתות ספק אם אנחנו
יכולים ללמוד מחסימה, הרי גם אחרי חסימה עדין איני יודע אלו הם הלוקים.
אמירת "אם
בִּן הַכּוֹת" האומרת בפירוש שיש החייב מלקות ויש שאינו חייב, מחייבת שנדרוש
דרשה רחוקה לברר מי חייב ומי פטור. ודורשים את "והפלא" כאילו הוא
"וְהִפִּילוֹ" וכל הפסוק נקרא פעם נוספת כאילו המילים שלו אמורות עם
"והפילו" היינו מלקות.
יש להוסיף,
מ"ש הפלאה זו איני יודע מה היא, היינו "והפלא" אומרת דרשני, וזה
מחזק את האפשרות לשַׁנות את קריאתה.
.
ד) תמורה ג':, המקלל את חבירו בשם מנלן (שלוקה אף שאין בו מעשה) א"ר אלעזר א"ר אושעיא אמר
קרא אם לא תשמר (וכו' ליר,אה את השם הנכבד והנורא) וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני
יודע מהו כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו הוי אומר הפלאה זו מלקות.
כאן הלימוד אינו
בא לפרש מקרא סתום, אלא שאחר שכבר דרשנו את והפלא ל"והפילו" לגבי אם לא
תשמור לעשות, שוב דורשים זאת בנפרד לחלקו השני של הפסוק, אם לא תשמע ליראה.
ה) כתובות ל"ב:, ורבי יוחנן (דאמר ממון ומלקות ואתרו ביה
מילקא לקי ממונא לא משלם) מ"ט לא אמר כעולא (רש"י, דגמר גזירה שוה
לעונשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות) אם כן בטלת ערות אחותך לא תגלה. ותוס', וא"ת כל לאו שאין בו מעשה
ולאו הניתק לעשה ביטלנו הלאו כיון שאין לוקין עליו הא לאו מילתא היא דההיא לאו בר
מלקות הוא אבל הכא דשייך ביה מלקות לית לן למידרש גזירה שוה לאפוקי מלקות מיניה
כיון דאיכא לאוקומי גז"ש אמילתא אחריתי.
לפי
הנ"ל, ביאור התוס' הוא שכיון שהוכרע שהלאו של אחותו שיש בו כרת נכלל
ב"בן הכות", יש כאן אמירה גמורה של חיוב מלקות. לכן עדיף לא לעשות
גז"ש שמכחישה דבר האמור במפורש, וראוי להעמיד את הגז"ש אמילתא אחריתא. (אבל עיי"ש
ברש"י).