א) ריטב"א, נאמרה שיתה למעלה וכו'. יש מקשים בתוס' דהא גז"ש לגמרי דיינינן ולא לחצאין וא"כ (רבנן שלמדו בגז"ש שבדניזק שיימינן, ובכל זאת מודים שכופרא כפרה) לימא נמי מה להלן ממון אף כאן ממון, ותירצו דשאני הכא דכתיב פדיון נפשו דמשמע כפרה. והנכון דכל כי הא לאו גז"ש ממש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וכו' והשתא להאי פירושא לא שיילי בהאי אי גז"ש מופנה היא אם לאו ולא אמרינן נמי דר' ישמעאל גז"ש לא גמיר.

ב) ביאור שיטת התוס' שבריטב"א.

עי' מכילתא דרשב"י שמות כ"א ל', אם כופר יושת עליו יכול אם אמ' מנה יהא נותן מנה ואם אמר מאה מנה יהא נותן מאה מנה נאמ' כן יושת עליו ונאמ' להלן ישית עליו (ביצאו ילדיה, שמות כ"א כ"ב) מה ישית עליו האמ' להלן בבית דין אף יושת עליו האמ' כן בבית דין וכו' ונתן פדיון נפשו יכול פדיון נפשו של ניזק או פדיון נפשו של מזיק נאמ' כן יושת עליו ונאמ' להלן ישית עליו (שם) מה ישית עליו האמ' להלן פדיון נפשו של ניזק אף יושת עליו האמ' כן פדיון נפשו של ניזק ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומ' הואיל ותפוסת בעלין במיתה ופטירתן בכפר אמור מעתה פדיון נפשו של מזיק. ע"כ.

לשון "נאמר כאן ונאמר להלן" שבמכילתא דרשב"י היא לשון גז"ש. (כמו ברכות ל"ה., הניחא אי יליף גזרה שוה דתניא רבי אומר נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן וכו') ואילו לשון "ילמד סתום מן המפורש", דלהלן לא נכתב "נאמר כאן כהן ונאמר להלן כהן", אלא סתם "תנא כהן ולא כהנת וילמוד סתום מן המפורש" (חולין קל"ב:), ורש"י כהן סתם דכתיב גבי מתנות ממפורש מבני אהרן דכתיב גבי מנחה דמה להלן כהן ולא כהנת דאהרן ובניו כתובין. הלימוד הוא ישירות תוכן מתוכן, ולא ששוויון מילה יותר לימוד. וכן ילמוד סתום מן המפורש מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור אף שנתכפרו בעליה (הוריות ו':). "וילמד סתום מן המפורש אמרת ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו (זבחים נ"ג^.).

(אכן אפשר לכנות לימוד בגז"ש בשם סתום מן המפורש עי' רש"י [ר"ה ב':], כולהו גמר להו רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין גזירה שוה).

ג) לשון רבנן, "מה ישית עליו האמ' להלן פדיון נפשו של ניזק אף יושת עליו האמ' כן פדיון נפשו של ניזק", צריך ביאור, הרי ביצאו ילדיה לא נזכר "פדיון נפשו". אלא הכוונה במילים פדיון נפשו האמור בשור נמצא גם התוכן גּוֹבַהּ סכום התשלום, והוא מכונה על דרך ההעברה גם לתשלום יצאו ילדיה. הפשט של "פדיון נפש" הוא שתכלית התשלום היא פדיון ממיתה, כמ"ש ר' ישמעאל, אבל רמוז בו התוכן "תשלום" והוא דבר שיש לו שיעור, כדלהלן. ובלשון זו משתמשים דרך העברה גם ליצאו ילדיה שלא כתוב שם פדיון, כשאומרים מה למדו משם בגז"ש.

לר' ישמעאל בריב"ב, כיון שיש ספק בגוֹבַהּ הפדיון, יש פדיון שהוא בגובה דמי הַנִּפְדֵּה, מקדיש בהמה טמאה ופדה בערכך [ויקרא כ"ז]. ויש גם, פטר חמר תפדה בשה, וכן ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. אנו נותנים משמעות נוספת, נוסף על הפשט שנותן כדי לפדות את נפשו, קוראים שוב, ונתן פדיון את נפשו, היינו כערך נפשו.

(דרשה כעין זאת למשל, פסחים צ"א^., רבי שמעון אומר מניין לזובח את פסחו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך יכול אף בשעת היתר הבמות כן תלמוד לומר באחד שעריך לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. ע"כ. הרי שקוראים את "באחד שעריך" פעמיים.

מחלוקת ר' ישמעאל ורבנן היא שלרבנן שיעור התשלום נלמד מ"ישית" בגז"ש, ולא קורא קריאה שניה את "פדיון נפשו", ואילו לר' ישמעאל בריב"ב הפשט שהפדיון מתיחס למזיק (שנפדה מִמָּוֶת) נשאר גם לגבי קריאה הנוספת, מעשה התשלום.

ד) עי' באר אברהם מסלונים על המכילתא (נזיקין פ"י) שר"ע למד שדמי מזיק ולא ניזק מקרא דכל חרם מן האדם לא יפדה שהוא בכל מומת בידי אדם, גם בע"ז שאין שם נפש אלא של הנהרג, ומזה למדים במכלל לאו אתה שומע הן למומת בידי שמים שיש בו פדיון, בנפש של הנפדה. ועל פי זה יש לבאר את ר' ישמעאל שמביא שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים לומר שאין צריך לשמוע מכלל לאו הן ששייך פדיון כשאין עונש מיתה בידי אדם, ואפשר שמביא את ונתנו כופר פדיו נפשו (מחצית השקל) לומר שאפשר להעמיד את שלילת פדיון עובד ע"ז בפדיון כזה.

(עוד אפשר שהלימוד כיון שלא מפורש שיעור פדיון אחר אומרים שלמד מעניינו שעוסק בנפשו, ואומרים שגם לעניין שיעור שייך נפשו)

ה) דעת רבנן ששור נגח, דהכא, למד מיצאו ילדיה בגזירה שוה. כיון שאין גז"ש למחצה למד גם לעניין שסכום התשלום נקבע בבית דין (שבשור נגח מפורש "בפלילים"), וגם לעניין שהקביעה הזו היא לפי דמי ניזק. ביצאו ילדיה שזה תשלום נזק ולא כפרה אין ספק שהקובע הוא ערך הילדים שיצאו.

דעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב, אפשר שלמד בגז"ש שור נגח דהכא מיצאו ילדיה אלא שלמד רק לעניין בבית דין, ולעניין דמי מזיק או ניזק למד כדלעיל. אפשר שלכולי עלמא אין אדם דן גז"ש אלא אם קבלה מרבו ורבו מרבו, ואין מחלוקת מה התקבל בגז"ש, לכו"ע קיבלו לעניין בבית דין. (מדלא אמר שר' ישמעאל גז"ש לא גמיר) לרבנן אין גז"ש למחצה ולמדים גם לדמי ניזק, ולר' ישמעאל בריב"ב עדיף ללמוד מקריאה כפולה, כנ"ל אות ג'. זה כלול בפשט, נאמר גם במקום שאין מה שמכריח דרישה, כמו לגר תתננה ואכלה תתננה ואכלה או מכור לנוכרי. וממילא אין מקום לגז"ש. לרבנן זו דרשה וממילא אינה מכריעה את הכלל שאין גז"ש למחצה.

ו) אפשר עוד שלכו"ע הלימוד פדיון בערך נפשו, הנ"ל אות ג', אינו פשט, וגם לכו"ע יש כאן גז"ש. אלא שהכלל אין גז"ש למחצה הוא כשהגז"ש מלמדת הלכות, בזה כל ההלכות נידונות כאחד. כאן הגז"ש באה ללמד תוכן ביטוי, "יושת", והגז"ש צריכה לבאר רק מה נמצא בתוכן.

הלשון "יושת" סתומה. חסר בה ביאור מי המשית, ובזה יש גז"ש כנ"ל, שזה בי"ד. בי"ד משית על פי כללים לקבוע מה סכום ההשתה, ולרבנן גם תוכן זה של "יושת" סתום, ונלמד בגז"ש מיצאו ילדיה.

לפי מ"ש יוצא, מידת גז"ש אינה רק לימוד שדינים הנמצאים במלמד ישנם גם בלמד. עי' רש"י סנהדרין ע"ה:, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזמה זמה, כתיב הכא (ויקרא י"ח) כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו (שם) שארה הנה מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובתר דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שריפה בזמה זמה נאמר כאן (שם) זמה ונאמר להלן (ויקרא כ') בשריפה זמה מה להלן שריפה אף כאן שריפה. ע"כ. הרי שמלמד "זימה עמו" ולא דין. וכן אפשר לומר שיפרש משמעות לשון ולא דין.

ועי' תוס' כתובות ל"ב:, אלא עולא תחת תחת גמר, מצינו למימר לפי מסקנא זו דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת (חובל בחבירו עדים זוממים וקנס באונס) דגלי בהו קרא וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא (דמשלם ולא לוקה) מתחת נתינה ישלם כסף גזירה שוה ילפינן מיטב בכולהו דדוקא לענין מיטב נתקבל "שהוא גוף התשלומין" דאם לא כן תקשי וכו'. ע"כ. כלומר תיתכן גז"ש לבאר את "תחת אשר עינה" מה נחשב תשלום "תחת" העינוי ולא לבאר האם לוקה ומשלם.

לר' ישמעאל בריב"ב הלימוד מ"פדיון נפשו" קרוב לפשט והוא עושה את הלשון יושת ללשון מפורשת לפני שמגיעים לדרוש גז"ש, ושוב "יושת" אינו סתום.

ז) עוד אפשר. כאן רק לרבנן יש גזירה שוה, לר' ישמעאל בריב"ב אין כאן גז"ש כלל, ומה שלא אמרו "דר' ישמעאל גז"ש לא גמיר" הוא משום ש"לא גמיר" היינו מרבו, ואילו כאן גם רבנן לא למדו גז"ש מרבותיהם, אלא דנו מעצמם.

יש מקומות שאדם דן גז"ש מעצמו. עי' מש"כ פסחים ה': בעניין דרשת גימטריה (ועוד מקומות) שאין גימטריה נדרשת בכל מקום אלא רק במקום שהכתוב יוצר ספק. כמו כן דרשת גז"ש נדרשת מעצמו במקום סתום. (עי' רש"י [בראשית י' כ"ה, מסדר עולם] ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו. וירושלמי יומא פ"ב ה"ד, א"ר נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול וכו').

לכן יש מקומות שצריך דרשה מיוחדת כדי שלא נדרוש גז"ש. עי' יבמות ס'^., איצטריך סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם (מאנוסה או מכהן גדול) מה להלן נערה אף כאן נמי נערה. ע"כ. כמדומה שאין לפנינו עניין שבו דנין גז"ש בתולה בתולה, וממילא אין מסורת לדרוש אותה. וצ"ל ההו"א ללמוד אותה בלי מסורת היא משום שלשון "בתולה" יכולה להתפרש בכמה עניינים, ובזה אדם למד גז"ש מעצמו. וכן נידה נ"ה:, וכי ירוק יכול אף על פי שלא נגע ת"ל בטהור עד שיגע בטהור וכו' מהיכא תיתי סד"א נילף רוק (וכי ירוק הזב בטהור) רוק מיבמה (וירקה בפניו, ובתו"כ יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים) מה התם אף על פי דלא נגע אף ה"נ דלא נגע קמ"ל. ע"כ. גם שם ההו"א ללמוד גז"ש מעצמו הוא משום שלשון יריקה במשהו, מתפרשת גם ממש וגם מול המשהו.

אולי זו כוונת תוס' הרא"ש שבת קל"א:, סד"א נילף שבעת ימים שבעת ימים מסוכה מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות. תימה היכי תיסק אדעתין לדון ג"ש הא אין אדם דן ג"ש אלא א"כ קבלה מרבו וי"ל דשמא בעלמא ניתנה לידרש. ע"כ. הכוונה אולי, "שמא בעלמא" היינו "שם בעלמא" ביאור שם, כלומר ביאור "שבעת ימים" ניתן להדרש בגז"ש.

ח) ונראה שכדי לברור בין אפשרויות משמעות שיש בכתוב סתום אפשר לדרוש גם גז"ש.

(עי' רש"י ר"ה ב':, שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה, רב פפא כולהו שנת שבפסוק דצריכי ללמוד זה מזה כולהו גמר להו רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין גזירה שוה. מוכח שיש גז"ש לברר סתום. אמנם לרש"י רק במקום שקיבל).

עי' ירושלמי פסחים פ"ו הל"א, גזירה שוה שאמרת שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו. רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל. ורש"י פסחים ס"ו^., דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא. ע"כ. במקום שבאים ללמוד משמעות ביטוי סתום מביטוי כזה במקום אחר עדיף לדרוש לצורך הנ"ל מלכל מילתא אחריתי, ואין לחוש לחשש שהביא רש"י. וכן לא למ"ש הירושלמי.

לר' ישמעאל האפשרות לקרוא פעמים, כנ"ל אות ג', עדיפה על חידוש גז"ש, כנ"ל אות ד'.