א) בעניין דרשת הרא"ש, אל תקרי בקמה אלא בקומה, נראה שיסוד הדרשה הוא שדי היה לכתוב מהחל חרמש, ללא "בקמה", הרי פשוט שהחרמש משמש לקמה. (עי' ב"מ פ"ז: ברש"י, שקמה מקבלת משמעות של שעורים רק בגלל שמדובר בלפני הפסח. והרי זה קיים גם בלשון "מהחל חרמש" בלבד). ממילא "קמה" מיותר ודרשינן לקרוא "קוֹמָה".

ב) אכן עי' מנחות ע"ב., תנו רבנן ואם תקריב מנחת בכורים מה תלמוד לומר לפי שמצות העומר להביא מן הקמה (רש"י דכתיב חרמש בקמה. רש"י לעיל, מן הקמה, שתהא קצירה לשמה כדכתיב מהחל חרמש בקמה) מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין תלמוד לומר תקריב. לכאורה זה לא היה נלמד אילו לא נכתב "בקמה" וממילא שוב אין בקמה מיותר.

ג) בתשובות הגאונים שערי תשובה ע"ט, וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד ודאי כך הוא דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל וכך הוא מקדמונינו ז"ל דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד ויברך וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור ותקיעת שופר מעומד. ע"כ.

לשון "ללמדך שבקימה ובעמידה תספור" אין משמעה "תקרי בקומה" אלא שבמילה "קמה" כמו שהיא יש משמעות של קימה ועמידה. היינו שהביטוי קמה נובע מזה שהתבואה קמה עומדת. ובזה יש בביטוי תוכן של עמידה. והַיִּתּוּר של המילה בא ללמד את התכן הזה מתוך המילה.

לימוד זה נראה קרוב יותר מדרשת אל תקרי. (עי' מו"נ ח"ג פמ"ג בעניין אל תיקרי).

ללימוד זה יש עדיפות על דרשת "חרמש בקמה" לשם דין בקמה, שדין זה אינו מוכחש עי' "תקריב" שמלמד שקצירה לשמה אינה מעכבת. אבל הוא רחוק מתוכן הכתוב יותר מדרשת לשמה.

בשתי הדרשות "תקריב" גורם לקבלה חלקית של "בקמה". קבלה חלקית של צורל בלשמה, לקבלה חלקית ש מה שטמון שנילת "קמה". וכיון שלכל דרשה משתיהן יש עדיפות ויש חיסרון לעומת חבירתה, אמרינן שקולים הם ויבואו שניהם.

ד) בטור או"ח תקפ"ה, עומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה.

(ועי' אורחות חיים ציצית כ"ח, וי"א שאלו הברכות בלבד ראוי המברך לברכן מעומד ברכת העומר וציצית ולולב ומילה ושופר. וכלהו נפקא להו מג"ש מספירת העומר דכתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה כתיבי בעומר וספרתם לכם וכו' במילה המול לכם ולאבי הבן קאי שצריך בעמידה וכן המנהג בשופר יום תרועה יהיה לכם).

עי' פסחים ס"ו., דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו. אבל עי' עי' ירושלמי פסחים פ"ו ה"א, ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו.