א) בספרי דברים
ק"י, (במעשר עני) והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך יכול
בין חסרים ובין שאין חסרים ואל תתמה שהרי הוא אומר ולא תחבול בגד אלמנה בין עניה
ובין עשירה תלמוד לומר (ויקרא י"ט) עני מה עני חסר אף
כולם חסרים. ובמיוחס לראב"ד, לכאורה ר' שמעון הוא דסתם ספרי רבי שמעון
וא"ת במציעא קאמר רבי שמעון עשירה ממשכנין אותה משום דדריש טעמא דקרא
וי"ל דהאי לא סתמא הואי אלא רבי יהודה קאמר לה, (דדריש
לעיל [בעניין אחר] רישיה דקרא ומסיים לה ואזיל).
מדברי הספרי יכול בין
חסרים ובין שאין חסרים "ואל תתמה", משמע שרק בגלל הכתוב לא תחבול בגד
אלמנה יש מקום לאפשרות שבמעשר עני יהיה "אלמנה" "בין חסרים ובין
שאין חסרים". כלומר הפירוש הפשוט, בלי שדורשים טעמא דקרא, הוא
ש"אלמנה" שבמעשר עני משמע עניה.
וצריך להסביר את
ההבדל בין שתי ה"אלמנה".
ב) נראה
של"אלמנה" ול"גר" יש שתי משמעויות.
א) המשמעות המילולית,
כל אלמנה וכל גר (ורק הם). ב) כדוגמת "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב י"ז) ורש"י אחד זכרים ואחד נקבות אלא
שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות. וע"ע מכילתא דרשב"י, ומפני מה
נקראו כשפים על שום נשים לפי שרוב כשפים בנשים. ע"כ. וכן כאן אלמנה וגר
מצויים להיות עניים, ודיבר הכתוב בהוה, וכל העניים נקראים על שמם.
ג) בביאור הספרי לרבינו
הלל, (בטעם שאין למדים אלמנה בנעשר עני מאלמנה של לא
תחבול) ת"ל עני דהיינו עני דכתיב גבי לקט שכחה ופאה דכתיב בהו (ויקרא י"ט) לעני ולגר תעזוב אותם מה התם עני אף כל
דכתיב הכא חסרין דשמעינן להו מגר דכתיב ביה לעני ולגר תעזוב אותם גבי לקט שכחה
ופאה מה גר דהתם חסר אף גר דהכא חסר ומה גר דהכא חסר אף כולן חסרים.
ביאור דבריו,
לנ"ל, אילו נכתב גבי לקט "גר" בלבד, לא היה ברור שזה דיבור בהוה
אלא אפשר שגם עשיר במשמע. כיון שנכתב עם "עני" למד מעניינו שגם
"גר" הוא מגדר דיבור בהוה, הנ"ל, ומשמע גר עני. ועי' רש"י (סנהדרין פ"ו.) דבר הלמד מעניינו אם
אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. (ומה
שכתןב "גר" נוסף על עני, לב"ה [ירושלמי פאה פ"ו ה"ד] הוא
כדי לדרוש שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה). ומזה נלמד שגם גר האמור ב"והגר
והיתום והאלמנה" משמעו עני, ומזה למדים שגם אלמנה במעשר עני היינו במשמעות
עניה, כנ"ל.
ד) אלמנה האמורה בלא
תחבול, משמעותה העיקרית היא גם עשירה, כמו ב"אלמנה וגרושה לא יקח" (ויקרא כ"ד). בהו"א לומדים ממנה למעשר עני
שיהיה גם בעשירה. ההבדל ביניהם הוא שבמעשר עני טעם הדין המכריע, העניות כשלעצמה,
הוא אחת המשמעויות של אלמנה. ועניות כשלעצמה היא שיקול שמחייב לפרנס. ואילו בלא
תחבול בגד אלמנה הטעם שמשיאה שם רע אינו קשור לשם אלמנה כשלעצמו, שהרי אין רוב
אלמנות לווֹת במשכון. וטעם חיצוני אינו יכול להכריע.
וכן לגבי גר. אילו
נכתב "גר" ללא "עני" אפשר שהיינו מפרשים שמיירי גם בגר עשיר,
משום שהיינו למדים מ"כי כל אכל מחמצת ונכרתה וכו' בגר ובאזרח", אבל מצד
עצמם שני הפירושים האפשריים בגר שקולים. ובמקום שהטעם מטה לצד אחד הולכים אחריו.
הכרעה בין צדדים שקולים אינה דרישת טעמא דקרא.
ה) הדורש טעמא דקרא,
ומפרש אלמנה של "לא תחבול" בעניה אינו מכריע בניגוד
לכתוב. אלא סובר שמשמעות אפשרית ל"אלמנה" בפרשה של "לא תחבול"
היא מי שיש לחשוש בה לשם רע כשאנשים יכולים לפרש לרעה. כמו (ב"מ
ע"א.) ארמלתא לא
תרבי כלבא.
היסוד של
הדורש טעמא דקרא הוא, שתוכן של ביטוי מושפע מהעניין בו הוא עוסק. ואין ביטוי נידון
בפני עצמו
אכן כאן
אין "אלמנה עניה" שם של קבוצה גדולה יותר, דוגמת "אלמנה וכל
העניים", דלעיל. אין קבוצה מוגדרת שבה משכון יגרום שם רע, אלא רק אלמנה עניה.
ו) ירושלמי
סוטה פ"ד ה"א, תמן תנינן איילוני' וכו'
לא שותה ולא נוטלת כתובתה. שנאמר (במדבר ה' כ"ח)
ונקתה ונזרעה זרע הראויה להזריע זרע. יצאת זו וכו'.
התיבון הרי אלמנה לכהן גדול הרי היא ראויה להזריע זרע. שנייא היא דכתיב (ויקרא כ"א) ולא יחלל זרעו בעמיו. תמן תנינן
ממזר פוסל ומאכיל כיצד. והכא הוא אמר הכין. אמר רבי תנחומא תמן (שם כב יג) וזרע אין לה מכל מקום. ברם הכא זרע כשר לא זרע פסול.
אמר רבי יוסי בי רבי בון כלום המים באין אלא להתיר' לביתה. וזו כיון שנסתרה אומר
לו הוצא.
לכאורה ר'
יוסי בר"ב סובר טעמא דקרא יכול להפקיע תוכן מפורש.
נראה הסבר
הסוגיה. התיבון הרי אלמנה וכו' (ומתרץ)
שנייא היא דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו. פירוש שזרעו מחולל ואינו חשוב ואינו נכלל
ב"זרע". (כמו שאכילה לא בדרך אכילה אינה אכילה). (ומקשה) תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל והכא הוא אמר הכין. פירוש
מוכח שזרע פסול נכלל ב"זרע". אמר רבי תנחומא תמן וזרע אין לה מכל מקום.
פירוש שם יש דין מיוחד, וזרע אין לה "עיין עלה" (כמ"ש
יבמות ע'., וכמו יבמות כ"ב: וכן
אין לו). ואין למדים לסוטה.
אמר ר'
יוסי בר"ב כלום המים באין אלא להתיר' לביתה וכו'. נראה שגם הוא סובר שאין
ללמור ממקום שנאמר בו "עיין עליו" לשאר מקומות. אלא שאומר שכיון שיש
לזרע פסול דין להאכיל את אימו, דין זה נותן לו חשיבות ויכול להיות בכלל
"זרע". ועל זה אמר שבנידון דידן, שהמים באין להתירה לביתה ולהביא
"זרע", כל פסול במה שיולד חשוב מספיק להוציאו משם זרע.
כלומר,
טעמא דקרא הוא שיקול לפרש את לשון הכתוב. ההחלטה איזה פגם מכניס לגדר של
"אינו כדרך אכילה" נקבעת על פי העניין.
סיכום: מי שדורש
טעמא דקרא אינו סובר שטעם יכול להביא תוכן שאינו כתוב, אלא סובר שבחירת תוכן מבין
האפשרויות הקיימות בביטוי מושפעת מהעניין שבו הביטוי נמצא גם עד בחירת תוכן שאינו
בין האפשרויות הקרובות כאשר הביטוי נמצא בפני עצמו.
(בעניין
טעמא דקרא נכתב עוד בסנהדרין ע"ח א' אות ג' ובבא קמא ו' ב' אות ו'.