א) בביאור שיטת שמואל, נראה שעיקר שם יום הוא ביום אחרי הלילה ושכיר שעות גובה ביום כזה בין שהוא שכיר יום ובין שהוא שכיר לילה. ורק שכיר כל היום שחיוב התשלום מתחיל בערב אומרים שיום העבודה הוא לילה אחר היום.

ספרי דברים רע"ט, (בדפוסים ישנים וכן גרסת הגר"א) ביומו תתן שכרו, מלמד ששכר יום גובה כל הלילה, ושכר הלילה גובה כל היום מניין תלמוד לומר לא תלין ולא תבא עליו השמש כי עני הוא פרט לשפסק (מ)עמו.

(בכתה"י וברבינו הלל גרס, ביומו תתן שכרו, מלמד ששכר לילה גובה כל היום, ושכר יום גובה כל הלילה מנין תלמוד לומר לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. ולא תבא עליו השמש כי עני הוא, פרט לשפסק מעמו. ע"כ. בלשון זו אפשר היה לפרש שאילו נכתב רק ביומו תתן שכרו בלבד היינו מעמידים בשכיר לילה. אכן סתם שכיר הוא ביום כמ"ש ב"מ פ"ג^., בפועל שלא התנו במפורש, יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב, ולא העמיד בשכיר לילה אלא משום הכחשת לא תלין. [ועדיין אפשר שהדרשה מהמשך הכתוב "ולא תבא". ומ"ש בספרי מאוחר יותר "ולא תבא עליו השמש", הוא הערה בגליון שנכתבה לא במקומה] וגם לשון "ו"שכר יום וכו' מנין הכתוב כמעט בכל כתבי היד אינו נוח. ונבאר את גרסת הגר"א, וכך תתבאר גם גרסת כתבי היד).

ב) הנראה בביאור הספרי. לימוד ראשון, "ביומו תתן שכרו" מלמד שכל שכיר מקבל את שכרו ביום שבו עבד. אלא שבגלל שני הכתובים דלהלן למדים שלשכיר יום ולשכיר לילה יש "יום" שונה. לשכיר לילה היום הולך אחר הלילה כנלמד מויהי ערב ויהי בקר, ולשכיר יום הלילה הולך אחר היום, במו בקדשים. רש"י חולין פ"ג^., בקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר.

ההסבר, אחרי שיש הכחשה בין "לא תבא עליו השמש" ובין "לא תלין" איך לקיים את ביומו תתן שכרו. ומחלקים בין שני מיני הימים.

ג) מסתבר לומר שזה שלילה אחר היום בקדשים אינו גדר מחודש. (מסתבר שעדיף לומר שביומו תתן שכרו בא רק להוסיף עשה על הלאוים של הלנת שכר, בלילה, וליום למדים בגז"ש שכיר שכיר, לת"ק דמאחיך דלהלן קי"א:).

נראה שעניין יום הולך אחר הלילה ולילה אחר היום הוא מעניין הירושלמי ברכות פ"א ה"א שלמד עלות השחר מבבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, היינו להוסיף עלות השחר על הבוקר העיקרי שהוא זריחת החמה. ומכח זה, אמר רבי הונא, שם, נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול. (כן הגרסא הרש"ס ובכתבי יד) הרי שזמן שהחמה בשמים הוא היום העיקרי ומספחים אליו את עלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ונראה לומר כן גם על עניין יום ולילה, שזמני השמש הם העיקר ומספחים לילות לימים שאחריהם או לשלפניהם.

ממעשה בראשית למדים (חולין פ"ג^.) לסתמות שלילה נספח ליום שאחריו, אבל אין נחשב חידוש לומר שיסתפח ליום שלפניו, כבקדשים. (אולי, כתוב ויקרא ה' לאור יום, עיקר שם יום הוא עם האור, ומה שלמדים מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" שלילה קודם ליום. היינו ששמו של זמן האור חל גם על צירוף לילה).

ד) לשמואל, "ביומו" עניינו ביום שבו עבד, וזמן חיוב תשלום השכר קובע אם היום הוא היום הסתמי, הלמד ממעשה בראשית, או שמספחים את הלילה ליום שלפנין כשעבד ביום וחיוב בתשלום בלילה.

לרב י"ל שזה חידוש לומר שבדין פּוֹעֵל לילה נגרר אחר היום. שהרי גם בקדשים יש מ"ד לילה אינו מחוסר זמן (חגיגה ט':), היינו אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר, הלכך מחוייב הוא בקרבן, אלא שהלילה מעכבו. וממילא מפרש ש"יומו" היינו זמן השמש בעת גמר העבודה וחיוב התשלומים בלבד (ולא צירוף זמן העבודה וזמן חיוב התשלום), ולגבי שכיר יום "יומו" של לילה למד מזמן האור. ("ביומו זה העשה שעות" דלהלן לבוצר אשכול, קי"א:).

ה) בקטעי מדרש המיוחסים לספרי זוטא דברים, לא תעשק שכיר עני ואביון לפי שנ' לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר זה העשה ביום גובה כל הלילה וכן (אולי הכונה וכָאן) הוא או' ולא תבא עליו השמש זה העשה בלילה גובה כל היום וכן הוא או' ביומו תתן שכרו זה העשה שעות.

לפי הנ"ל נפרש בו, שמהכחשת הכתובים אנו מחלקים בין שכיר יום לשכיר לילה, ולזה בלבד לא צריך את ביומו תתן שכרו, והוא בא כדי שנפרש בשני גדרי יום, ונפ"מ לשכירי שעות כנ"ל.