א)
בתוס'. וא"ת כיון שלמדנו דאזלינן בתר חזקה כ"ש בתר רובא כדאמרינן (קידושין פ'.) רובא וחזקה רובא עדיף, ויש מתרצים דהיינו
בתר דידעינן דאזלינן בתר רובא, ולא נהירא דנהי דידעינן דאזלינן בתר רובא מנא לן
דרובא עדיף אלא סברא הוא וה"ה בלא קרא נמי. (אלא בק"ו).
ונראה
בדעת היש מתרצים ע"פ תוס' חגיגה י': ד"ה לעבור עליו בשני לאוין (שעדיף לא לחדש קרבן חגיגה
מוחגותם אותו),
ואף על גב דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא
שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש
יבמות (ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו
בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו. (אכן התוס' ביבמות שם כתבו הסבר אחר).
ונאמר
שרובא דליתיה קמן הוא גדר חדש לעומת רובא דאיתיה קמן, כמו שקרבן חגיגה שונה
מקרבנות הידועים כבר, והעדיפות שלו על פני חזקה אינה יכולה ליצור אותו.
ב)
כ' רש"י להלן י"ב:, הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר
אי נמי אחרי רבים להטות משמע
בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי.
נראה שפשט רש"י ב"מאי שנא האי מהאי" אינו חוזר
מסברת הגמ' הראשונה שרובא דליתיה קמן פחוּת, כנ"ל, מרובא דאיתיה קמן, אלא
אומר שבמשמעות "אחרי רבים להטות" אין לחלק בין איתיה קמן לליתיה קמן.
נראה שבראש הסוגיה סבר שבלשון אחרי רבים להטות, "רבים"
משמע רובא דאיתא קמן ולא דליתא קמן. (עיקר הפשט כולל רק בי"ד וט' חנויות למד ואחר
שלמד עוברים לפשט הרחוק יותר שאחרי רבים עומד בפני עצמו). כדוגמת רש"י חולין
פ"ח:, כלל הצריך לפרט, דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני
רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא
בו וכו' הכא דמשתמע כלל בתרי
ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון
עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא. ע"כ. כלומר
"וכסהו" יכול לכלול או שני עניינים שונים או רק אחד מהם. בנידון דידן
שעיקר לשון "רבים" על בית דין שהוא רובא דאיתא קמן, מפרשים את "רבים"
במין הזה של רוב בלבד. ואין מפרשים אותה לכל רוב אלא אם יש ראיה שהיא כוללת גם
מקרה של רובא דליתא קמן.
ג)
בסוף הסוגיה יש ראיה כזו.
אחר שמביא את שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט וכו' ודלמא היכא וכו' דלא אפשר לא אפשר. אפשר
להסביר דין זה בשני אופנים. או לומר שאף שבעלמא ספק ראוי להיות אסור, בדאי אפשר
מתירים. או לומר שכיון שמצאנו בעלמא גדר של הליכה אחר הרוב, בדאי אפשר סומכים על
הרוב גם בדליכא קמן. בדרך השניה חידוש הקולא בדאי אפשר קטן יותר. (עי' רש"י, היכא דאפשר
וכו' ולא סמכינן ארובא. משמע שבאי אפשר סמכינן).
אחר שמצאנו דין רוב גם בדליתיה קמן, כשאי אפשר, השויון בדין עושה
את ליתיה קמן לדומה יותר אל איתא קמן והם נחשבים לקבוצה אחת. ממילא אחרי
"רבים" להטות כולל את שני ענייני ה"רבים".
ד)
אף שבעלמא רובא וחזקה רובא עדיף, מסברא,
כנ"ל אות א', מכל מקום בממון קיל"ן כשמואל (ב"ב צ"ב:) שאין הולכים בממון אחר הרוב.
וכ'
בשטמ"ק ב"ב צ"ב: בשם גליון, ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא
אבל בממונא לא. ונראה דהיינו דוקא ברובא דליתיה קמן. (וע"ע תה"ד
שי"ד).
לנ"ל
סוף אות ג' יש להסביר ע"פ מה שביארנו בב"ק מ"ו: שמ"ש מנין
להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו' סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, בא לבאר
את ספרי דברים (פיס' ט"ז) ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות משל זה עוטף בטליתו
וזה אומר שלי היא וכו', ובמיוחס לראב"ד, שהיינו דקא אמרי המוציא מחבירו עליו
הראיה. עיי"ש. לפי זה יש פסוק מפורש שבממון הולכים אחר חזקה.
ממון
ברובא דאיתיה קמן נמצא במשמעות ישירה של אחרי רבים להטות והולכים בו אחר הרוב,
דרובא וחזקה רובא עדיף.
כיון
שדין רובא דליתא קמן אינו נלמד אלא מדרשה, חזקת ממון שמפורשת עדיפה ממנו.
ה) יש מעלה לדין המפורש בכתוב, כגון חזקת
ממון, לעומת דין הלמד מדרשה, כגון רובא דליתא קמן (שנלמד מזה שיש בו מקרים
שסומכים בהכרח על רוב).
עי' יבמות ז': תוד"ה ואמר עולא, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל
המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא. ויומא ל"ד:,
חוד"ה רבי אומר, נ"ל דאיכא בינייהו ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד
מהן למאן דאמר דגמר של ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמאן
דאמר גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית.
ו) לדעת תרומת הדשן סי' שי"ד גם
ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב. עי' תוספות ב"ק כ"ז:, שממון
לא למד מבי"ד ללכת אחר הרוב, ד"גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי
שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה".
ע"כ. ועי' משמרות כהונה שם ש"בי"ד מפקי מיניה" הוא תירוץ נפרד
אליבא דמ"ד שחזקת ממון מכריעה גם מול רוב דאיתא קמן. ונראה לפרש,
ש"ושפטתם צדק" הנ"ל אות ד' הוא דין בפעולת השפיטה של הדיינים, כשהם
דנים בממון, ואילו אחרי רבים להטות הוא דין בקביעה מה הדיינים החליטו.
(החלטת הדיינים יוצרת דין
ולא מבררת, טעה בשיקול הדעת קם דינא, סנהדרין ל"ג.).
לשיטת תרומת הדשן דין רוב מפורש רק
בדיינים, ואילו ט' חנויות ושאר דיני רוב למדים מדיינים. (והקדים לומר ט' חנויות שזו
דוגמה כרורה לרובא דאיתא קמן) רק בממון מפורש דין חזקה והיא עדיפה מרוב, שאינו מפורש. בשאר
מקומות חזקה למדה מנגעי בתים ואינה עדיפה מרוב.
סיכום: בפשט הראשוני אחרי "רבים"
להטות אמור על בית דין. למדים במה מצינו לכל רוב דוגמתו, דאיתא קמן.
מחלוקת ראשונים אם אחר לימוד זה שוב
"אחרי רבים להטות" מקבל פשט של אמור בסתם, בכל רובא שאיתיה קמן.
רוב דליתא קמן נלמד מדאיתיה קמן כיון
שחייבים לומר אותו בעניין שבירת עצם בפסח שלא חוששים לטריפה.
חזקת ממון כתובה במפורש ב"ושפטתם
צדק" ולכן היא עדיפה על רובא דליתיה קמן שלמד מדרשה.
על רובא שאיתיה קמן תלוי במחלוקת אם היא
מפורשת או דרשה.