א) לפי הריטב"א הברייתא הראשונה כר' יאשיה, היינו ש"בעליו עמו לא ישלם" פירושו עמו בתחילה ובסוף כאחד. ומדיוק הכתוב משמע שכאשר "עמו" בתחלה בלבד או בסוף בלבד השואל חייב. וכן "בעליו אין עמו" היינו שאינו עמו מתחילה ועד סוף. ומדיוק הכתוב משמע שאם ישנו עמו בתחילה בלבד או בסוף בלבד השואל פטור.

כשהתורה אומרת "אם בעליו עמו לא ישלם", לפי פירוש ר' יאשיה, המשמעות הישירה מתיחסת רק למצב של מתחילה ועד סוף. ומכללא משמע שאם בעליו עמו בתחילה בלבד או בסוף בלבד חייב. כשהברייתא אמרה איני יודע שאם "בעליו אין עמו שלם ישלם", בהכרח הכוונה רק למשמעות העיקרית שכשאינו עמו בתחילה ובסוף כאחד ישלם. שהרי הדיוק, שכשאינו עמו בתחילה או בסוף לא ישלם, מנוגד לדיוק שלעיל וממילא לא נכלל ב"איני יודע שאם וכו'".

ב) לכאורה דרשת אביי מהכחשת הדיוקים בשני הכתובים קיימת גם ללא "ממשמע שנאמר וכו' איני יודע וכו'".

ונראה שאילו לא היה "בעליו אין עמו" מיותר, היינו דורשים את הכתובים באופן אחר.

ג) עי' מנחות י"ט:, לפני ה' יכול במערב ת"ל אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו רבי אליעזר אומר וכו' כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו שכשאתה אומר לפני ה' במערב בטלתה אל פני המזבח בדרום וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימתה לפני ה'. ע"כ. לת"ק עדיף להוריד קצת ממשמעות שני הכתובים המכחישים ואילו לר"א עדיף להוריד הרבה מ"לפני ה'" ולומר שהוא בקרן דרום הרואה את פני ההיכל, אף שה"לפני ה'" שלו גרוע יותר, כדי להותיר את המקרא של "פני המזבח" במשמעותו הראשונה.

בנידון דידן, נראה שגם ת"ק יודה שעדיף לשמור את הנשמע מכללא בנוגע לעניין איתיה בחדא וליתיה בחדא בכתוב אחד ולבטלו בכתוב השני לגמרי, ולא לשמור את שני הדיוקים באופן חלקי. (אפשר גם שת"ק חולק רק משום שסובר שאין מזבח בצפון ואין פניו לפני ה' כלל).

בשני הפסוקים אנחנו מפרשים "עמו" גם בשעת שאילה וגם בשעת אונס. הדיוק אומר שאם הוא עמו רק באחד משניהם, הדין משתנה מפטור לחיוב ולהיפך ונוצרת סתירה בין הדיוקים. אם נקבל את שני הדיוקים באופן חלקי, שום דיוק למעשה לא יתקבל, כי מתבטלת המשמעות של "שניהם דווקא". לכן עדיף לקבל דיוק אחד באופן מלא, ולומר שאין לדייק מהפסוק השני. אין קושי גדול בכך שלא מדייקים מהפסוק. כשאומרים "ראובן אמר" אפשר להבין ששמעון לא אמר ואפשר להבין שגם שמעון אולי אמר, זה תלוי בדברים חיצוניים.

ד) עדיין עלינו להחליט מאיזה מהפסוקים צריך לדייק. כשיש שני כתובים שצריך לומר בהם שאחד דווקא והשני לא בדווקא, נראה שהבחירה בין האפשרות המקילה ובין המחמירה דומה לכלל "לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן" (יבמות ח'^.). שם נראה שהטעם הוא שזה דומה לחתיכה אחת משתי חתיכות שלכל הראשונים הולכים בה בספק לחומרא. וזאת משום שקשה להתעלם מאפשרות הקיימת בפנינו. (בלשון אחרת, מציאות מסופקת היא מציאות גרועה, וכשספק קשור בדבר שודאי קיים זה מחזק את ההמצאות שלו). (ועי' שבת פ"ג: בדרבנן לקולא מקשינן).

כיון שבנידון דידן, גם כאשר איתיה בחדא וליתיה בחדא ודאי קיימת סיבת החיוב, קנין השאלה ומות הבהמה, וספק אם קיים דין בעליו עמו הפוטר (או המבטל את שם שואל), בוחרים באפשרות שבעליו עימו פטור רק כשאיתיה בתרוייהו ואם איתיה בחדא בלבד חייב, ודוחים את האפשרות השניה ש"בעליו אין עמו ישלם" הוא בדווקא ובשאר המקרים פטור. (זכר לדבר איני יודע אם פרעתיך, ב"ק קי"ח^.)

אפשרות זו היתה נלמדת גם אילו נכתב בתורה רק אם בעליו עמו (היינו בשניהם) לא ישלם. ממילא "בעליו אין עמו" מיותר.

היתור גורם שלאמירת "בעליו אין עמו ישלם" מוסיפים תוכן מעבר למשמעות, שישלם גם במקרה נוסף, חלק מתוך "איתיה בחדא וליתיה בחדא", דהיינו איתיה בשעת אונס וליתיה בשאלה.

(או שהיתור אומר שהדרך שבלעדיו אינה הנאמרת כאן, למרות שהיא נוחה יותר, אלא הולכים בדרך הגרועה ובשני הלשונות מתקבל חלק מהדיוק).

ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם אלא מה תלמוד לומר אם בעליו עמו לומר לך כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור.

רבא מתרץ לקראי כרבי יונתן דתניא אם בעליו עמו לא ישלם (זה הכתוב המיותר) משמע דאיתיה בתרוייהו ומשמע נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתיה בתרוייהו ומשמע נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב לומר לך היה עמו בשעת שאלה וכו'.

ה) ברייתא שניה, ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע וכו'. לריטב"א ברייתא זו כר' יונתן. בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתיה בתרוייהו ומשמע נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב. וצריך לומר שמ"ש "איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם", היינו כשבעליו עמו בתרוייהו. שהרי כשאיתיה בחדא חִייב הכתוב "בעליו אין עמו ישלם" להבנת ר' יונתן.

מזה שנקט "שאם בעליו עמו" במשמעותו של ר' יאשיה נראה שזו המשמעות בלשון בני אדם, והמשמעות בלשון תורה שכולל גם "או או" ולא רק "וגם" נלמדת מהצורך להוסיף "יחדיו" ל"לא תחרוש בשור ובחמור". (לעיל צ"ה:, ואין יחדיו רק ראיה שעיקר "ו" משמעו שניהם).

ו) ונראה שכאשר "בעליו עמו לא ישלם" ו"בעליו אין עמו ישלם" שניהם במשמעות של ר' יונתן, יש שני כתובים המכחישים זה את זה. העדיפות היא לומר שכתוב אחד הוא במשמעות של ר' יונתן הנלמדת מ"יחדיו" ואילו הכתוב השני חוזר להיות כפי הסברא החיצונה.

בהכרעה מה להשאיר במשמעותו של ר' יונתן ומה להחזיר לסברא החיצונה בוחרים להשאיר בפירוש המרחיב את הלשון המחייבת, כנ"ל אות ד', ומשאירים בהרחבה את "בעליו אין עמו שלם ישלם". היוצא מפיתרון זה הוא מה שהיה יוצא אילו נכתב בעליו אין עמו וכו' לבדו.

היתור גורם שלאמירת "בעליו עמו לא ישלם" מוסיפים תוכן כנ"ל סוף אות ד'.

ז) על פי הנ"ל מוסבר למה הברייתא הראשונה הופכת את הסדר הכתוב בתורה, ומביאה תחילה את בעליו עמו לא ישלם ואת "בעליו אין עמו ישלם" היא מביאה כדי לומר שהוא מיותר. היינו משום שלשלב של הדרשה שמתבררת כמיותרת דורשים את הכתוב המקל באופן המצמצם, והוא מתיתר לדרשה.

ועי' ריטב"א שבשתי הברייתות נקיט ליתורא דאתיא לדרשא קרא דמיניה נפקא ליה פטורא.