א) בתוס', ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אף על גב דמילתא בלא טעמא הוא.

ב) הנראה טעם בדברי המקשן, לשיטת הרא"ש.

נראה שדין העדאת שור אינו דין ברְאָיָה שהשור מועד אלא בהחלת דין מועד, וממילא הדין הנלמד אינו שראיה מי הבעלים אלא ביצירת דין למי לתת את הקרקע.

ג) ונראה ע"פ דברי פי' הרא"ש למשנה כלאים פ"ז מ"ו, מאימתי נקרא אנס (נקרא הכרם על שם האנס להחשב שלו לאוסרו בזריעה) משישתקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן, ופירש הרא"ש בדברי רב אחא בירושלמי שם שאם נשתקע שם הבעלים והתיאשו קונה האנס את השדה ונאסרים כלאים שזרע אבל יאוש בלא שיקוע לא קני. ובהכי רווחן כמה שמועות בתלמוד דמוכחן דיאוש לא מהני בקרקע בפרק לולב הגזול ובחזקת הבתים. ע"כ. וכ"כ בתוס' הרא"ש סוכה ל':. (אבל שיטת ר"י להלן מ"ד^. תוד"ה ודוקא, דבירושל' (דכלאים פ"ז) אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע"פ שאינה נגזלת מ"מ מהני בה יאוש. א"כ לית ליה עניין נשתקע שמו).

הרי שהשתקעות שם בעלים מועילה כמו יציאה מרשותם לעניין חלות יאוש. עי' נתיבות רנ"ט סק"א שגם התוס' כרמב"ן שיאוש מועיל רק כשאינו ברשות בעלים. (ויש בזה מחלוקת באחרונים).

ד) עי' מש"כ בב"ק מ"ו: סברא הוא, שיסוד דין חזקת ממון נדרש בספרי דברים (פיס' ט"ז) ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, והביאור שכמו שבצדק תשפוט נדרש גם לעניין לדון לכף זכות כך ושפטתם צדק נדרש גם לעניין לדון שהחפץ נמצא במצב ראוי. לפי זה יש לומר לעניין העמד קרקע בחזקתו שאם נשתקע שם העלים מצב הקרקע אינו קשור לבעלים.

מכאן יש לומר שעניין חזקת ג' שנים הוא שכשנוהג מישהו אַחֵר ג' שנים מנהג בעלות (וזה מצריך שתהיה לו טענה) שוב פקעה רשות הבעלים הראשונים ממנו.

(נאמר כאן שכיון ששקע שמו לגמרי מועיל שיקנה ע"י אחר ממילא מקצת שקיעת שם מועיל לעניין העמדה בידו. כעין זה מ"ש הרא"ש שביעית פ"ט מ"ב שמשכון השעת הלואה אינו משמט אף דלא מפיס ליה אלא לזכרון דברים, משום דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור הלכך בשעת הלואתו נמי מהני דקרינן ביה של אחי בידיך).

וכן נראה מדברי רש"י ד"ה השתא, ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים "ומוקי לה ברשותיה" ואמרינן "דלמא" קושטא הוא דקאמר. ע"כ. (ועי"ש, בלא טענה מהיכן קנאה "בשביל אכילת שלש שנים").

כלומר, ג' שנים מעמידים ברשותו וזה גורם שמספק נותנים לו.

(בלי טענה אין אכילתו אכילה. ועי' להלן מא: א"ל מאי בעית בהאי ביתא א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא א"ל אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא. החזקת המוכר יום אחד מספיקה בשביל טענה. אכן לרמב"ן שם בעינן סהדי דחד יומא משום דמיחזי כשקרא).

ה) המקשן סובר שכמו ששלוש נגיחות אינן יותרות חיוב, אלא רק שֵׁם ראוי להתחייב, כן החזקה בקרקע ג' שנים אינה יוצרת זכות בקרקע אלא רק שם ראוי לזכות. ואחר פקיעת רשות הבעלים צריך עוד שנה להעמיד ברשות המשתמש.

והדחיה היא או שדי בהחזקה כל שהיא אחר ג' שנים. או, מה שנראה יותר בלשון, שהפקעה מיד הראשון והעמדה ביד השני הוא דין אחד (שאין עדיפות להעמיד את השדה במצב הפקר כשהוא כבר ביד השני), ולא כמו שם שור מועד וחיוב בפועל לשלם על נגיחה.

ו) מתקיף לה רב עוירא אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור מועד וכו' התם והועד בבעליו כתיב הכא חברך חברא אית ליה. ולהלן כ"ט., מקשה ממחאה שלא בפניו, כדהכא, על רבנן שתולים חזקה בג' שנים בתרתי ותלת מיזדהר בשטריה ומישבים חברך חברא כדהכא. וכ' תוס' כ"ח: סד"ה ואידך, ש.בלא שור המועד הוי מצי למיפרך. עיי"ש.

למ"ש, הקושיה תהיה כפשוטו שגם עניין המחאה נלמד משור, ויצטרך להיו בפניו. והישוב, שללומד משור דין חזקה הוא שנקלש מהשדה שם הבעלים הראשון, ועיקר חשיבות המחאה היא שהראשון מראה בעלות ובזה נשאר שמו על השדה. באופן זה די שחברין וחברי חבריו ישמעו את המחאה ואין צריך שהמחזיק ישמע.. וזה מ"ש "התם והועד בבעליו כתיב" ולעומת זאת כאן די שישמעו חברי חברך.

ואילו בדלהלן מ"ש חברך חברא אית ליה וכו', הכוונה שבסוף תגיע המחאה לאזני המחזיק ויזהר משטר אם ישנו.