א) רש"י, אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב
יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד
מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות.
מרש"י
משמע, שבהפסד מוכיח רשאי להקל תמיד, ובהפסד שאינו מוכיח רשאי להקל במקרה צדקה
בודד, אבל לא להקל תמיד משום שבזה פורק מעליו עול המצוה.
וצריך
לבאר איך נלמד מהפסוק שפטור מלתת אפילו מתנה מועטת שהיא עצמה לא גורמת אביונות רק
אפשר שתצטרף למאורעות אחרים ויגיע לעניות. ואיך נלמד שבמקרים כאלה אסור להקל תמיד.
ב) הנראה בהסבר, שאילו היתה התורה פוטרת
מצדקה רק כשהנתינה תגרום עניות לנותן בהכרח או קרוב לזה, ראוי היה להכתב
"רק" לא יהיה בך כמו (דברים ד') רק השמר לך. (או "אך" לא יהיה בך כמו [מלכים ב'
י"ב] אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מן הכסף המובא) שינוי הלשון לאפס גורם דרשה נוספת,
להפסד שאינו מוכח, כדלהלן.
ביתר
ביאור. עי' מלאכת שלמה (ב"מ ב' י"א), ובפ' ארבע מיתות דף ס"ד אמרינן דמדכתיב אפס נפקא לן דאי
לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחן שלא יהיה בהן אביונים ניכתוב לא יהיה בך אביון
מדכתיב אפס לאזהרה אתא. ע"כ. ונראה ש"אפס" לאו דוקא אלא ה"ה
אילו כתב רק או אך.
ועי'
גבורת ארי תענית כא., שרש"י מפרש שהדרשה לא יהיה בך נדרשת "בך
בעצמך", והגבורת ארי הקשה שרבנן דרשי מאפס. ויש לישב שלרש"י אפס (וה"ה אך) גורם שהלשון תהיה ציווי, וממילא
"בך" לכו"ע עדיף לפרשו בעצמך, ולא בכל ישראל.
גוף
הכתוב (דברים ט"ו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך אפס כי לא יהיה בך אביון כי
ברך יברכך ה'. דרשת "בך" עומדת בפני עצמה שהרי אינה מתירה לגבות חוב
בשביעית, ואינה עולה על האמור בעניין. ואופן הדרשה הוא, לא יהיה "בך"
אביון היינו "רק בך" ובאחרים יוכל להיות אביון. ודרשת אפם ראויה רק
לגרום לדרישת "בך". ורש"י מביא את עיקר הדרשה ולא את שגורם לה.
ג) כיון ש"אפס" היא לשון שאינה
רגילה כמו "אך" ו"רק", דורשים אותה במשמעות שונה קצת מהן.
ועי' בראשית רבה פרש' מ', אפס כי לא תהיה תפארתך א"ר ראובן לשון יוני היא.
ועי' ערוך, אפס זכריה בריש גמ' דיש נוחלין (ב"ב קי"א אמר ליה שמואל כמאן כזכריה אפס
זכריה, ע"כ. כלומר להתעלם מזכריה כאילו אינו). ובמוסף ערוך, א"ב פרוש בלשון
יוני עזוב. מוכח שגם בגמרא דורשים אפס לשון יוני. וכאן הדרשה בלשון יוני תהיה לא
להתחשב בעני המבקש צדקה אלא בַּחֲשָׁשׁ לאביונות.
"לעזוב"
היינו לגמרי גם בחשש רחוק.
(דרישת לשון יוני או "פת
באפריקי שנים" וכדומה, נראה, יש לביטוי הרבה משמעויות מהן עיקריות ומהן רחוקות.
הרחוקות יתכן שיהיו עיקריות בלשון אחרת).
ד) מ"ש רש"י שאם תמיד מדקדק
פורק מעליו עול גמילות חסדים.
דין
ההתעלמות אפשר לפרש שהוא עולה על הכתוב, שאדם רשאי להתעלם ממצות צדקה משום שהיא
יכולה להביא לאביונות (אמנם אם קיים עשה מצוה), או לפרש שבכל מקרה פרטי שמחייב צדקה רשאי להתעלם מהמקרה.
עי'
רש"י סוטה ל"ז., ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כל המצות כולן טעונות ארבעה
אלה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבע מצות
לכל מצוה. ע"כ.
אין
לומר ש"אפס לא יהיה בך" יתפרש כאפשרות להתעלם ממצות התורה של נתינת
הצדקה בפועל. ומזה יהיו גם ללמוד וללמד ולשמור באפשרות התעלמות. כמו הנקודה הנפלאה
של הרמב"ם בכריתות שאם איסור אכילה לא חל בגלל שכבר אסור באכילה מקודם, גם
איסור הנאה לא יחול, שעיקרו הוא האכילה. אין לומר כן. שהרי גם אחר "לא יהיה
בך אביון" אם לא רצה לחוש לאביונות ונתן צדקה קיים מצוה. ולגבי מצוה זו קיים
"לשמור", והוא לא נעקר ב"אפס וכו'" הנ"ל.
עי'
מנחות מ"א. שבעידן ריתחא נענשים על ציצית. שם נמנע
מקבלת חיוב, וכאן עדיף שהחיוב חל אלא שרשאי להפטר.
ממילא
אם יתמיד להתעלם יבא לעקור מליבו את מצוות לשמור. וזה מ"ש רש"י פורק
מעליו עול גמילות חסדים.