א) עי' ב"מ מ"א:, לא תאמר שליחות יד בשומר שכר ותיתי משומר חנם ומה שומר חנם שפטור בגנבה ואבדה שלח בה יד חייב שומר שכר שחייב בגנבה ואבידה לא כל שכן וכו' כרבי אלעזר דאמר דא ודא אחת היא וכו' דאיכא למפרך מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. וכ' הריטב"א, ותוס' שם, דמאן דפריך התם מה לש"ח שכן משלם תשלומי כפל אף על גב דאליבא דהלכתא קרנא עדיפא מ"מ פריך מינה דדילמא חיוב כפילא חומרא היא בשומר חנם וק"ו בכל דהו פרכינן ומאן דלא פריך התם קסבר דכי הא ליכא למיחשבה חומרא כלל דכיון דקרנא חמירא מכפילא ופטורא דקרנא גורם חיובא דכפילא ליכא למיחשב לכפילא בתורת חומרא כלל.

כלומר פשוט שקרנא חמור מכפילא בשבועה, והמחלוקת היא האם הכפילא נחשב דבר אחד עם פטור מהקרנא ובסיכום זה קולא, ואין לעשות ממנו פירכה על הק"ו.

ב) בפשטות מ"ש "אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל" הוא הו"א ממשית, אף שבפשטות בהחלטה במה מדברת פרשה ראשונה (שמקילה בקרנא ומחמירה בכפילא), ראוי להתחשב במשקל הכללי של חיוב קרנא מול חיוב כפילא.

ג) אולי, הפירכה "אדרבה" ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, היא שיש שיקול להעמיד את פרשה ראשונה המחייבת כפל דווקא לא בשומר חינם. לעומת תשלומי קרן שעניינם למלא את החסרון של הבעלים, תשלומי כפל הוא קנס, ומין שונה של חיוב, ויש מקום לומר שרק שומר שכר יש בו קניין להשתעבד לחיובים מעבר לזכותו של המפקיד, ולא שומר חינם.

אם השיקול הדיני הנ"ל ראוי יש מקום לומר אפשרות להקל בש"ש. אפשר לומר טעמא דקרא ששומר שכר מקפיד יותר מכיון שזו פרנסה ורוצה שישכרו אותו להבא, וממילא שייך יותר לתלות את הגניבה והאבידה ברשלנות ולחייב. כלומר טעמא דקרא מועיל לאמירת מה שהוסק מכח ראוּיוּת דינית, שלא יהיה מופרך בסברא.

ד) ביתר ביאור.

בסברא חיוב קרנא חמור מחיוב כפילא, שהרי בחיוב כפילא ביד השומר לבחור בתשלום קרנא ולהפטר מכפילא, ואינו חייב בכפילא אלא כשרצה השומר בסיכוי הזה. (אם לא שנאמר שהעמדת השומר במצב שדרך שיטעה ויבחר בדבר הגרוע היא גריעות).

נראה שהלימוד כאן הוא על פי מידת שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע.

מהלך הלימוד הוא שיש הכחשה בין פרשה ראשונה לפרשה שניה בעניין חיוב בגניבה, (גם בפרשה ראשונה נזכר שור וכו'), ומסברא הפרשות מדברות במקרים שונים.

הראב"ד כתב בהקדמת התו"כ שכשאין כתוב שלישי הולכים אחר סברא. אכן נראה שעדיף למצא כתוב שלישי, וזה מ"ש במידת שני כתובים "עד שיבא הכתוב השלישי". (כמו שבק"ו כשיש עדיפות מפורשת בתורה לא הולכים אחר סברא, "כל זה אכניס בק"ו").

לכן עדיף לומר שהקביעה מה בשומר שכר ומה בשומר חינם היא על פי דבר שכתוב ולא ע"פ סברא. וממילא עדיף להתחשב בעצם קיום דין קנס מאשר בסברא של חומרת קרן.

ה) טענת ה"אדרבה", כנ"ל, כיון שיש חידוש עקרוני בחיוב קנס עדיף להעמיד את הפרשה הראשונה בש"ש.

הדחיה "אפילו הכי" סובר שבש"ח אי הראוּיוּת לחיוב קנס אינה ברורה. כיון שהעדיפות העקרונית בעניין קנם מסופקת, הולכים אחר עדיפות ודאית של חיוב הקרן.

הראיה משואל, שכל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. שואל ראוי לקנס יותר משומר שכר, והוא משלם קרן (ואין בו הכ"ת של קנס). א"כ קיים מצב של ראוּיוּת לקרן ולקנס כאחד. כלומר בהעמדת ש"ח בפרשה שניה בשיקול שאינו ראוי לקנס יש חיסרון שזה גדר מחודש, ואילו לומר שהוא ראוי לשניהם הוא גדר הקיים כבר בשואל. אם ש"ח ראוי לשניהם וגם ש"ש ראוי עקרונית לקרן (אלא שיש לתת טעם לאפשרות של קולא), יש להעמיד בש"ח את הפרשה הראשונה שבסיכום כללי היא מקילה.