א)
שיטת המשנה לדעת ההוא מדרבנן, שהתוכן הראשוני של "תשיבם" שוה לתוכן של
"השב", תשיב פעם אחת, ובגלל היִּתּוּר "תשיבם" עוברת למשמעות
"תשיב תמיד". כמו בשבת {כ"ח.) אדם כי ימות באהל וכו' אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל
מילי נמי. ע"כ. וההוא מרבנן מקשה שעדיף להשאיר את "תשיבם" במשמעות
הראשונית ולומר "תשיבם" זו "השבה פעם אחת" וכיון שהיא נוספת,
היינו פעם שניה.
(אפשר
שהבין במשנה שעוברים לתוכן "דאג שיהיה מוּשָׁב", אכן זה מַעֲבַר גדול
יותר, ועוד להלן ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני, ושם לא שייך לומר תוכיח עד
יהיה מוכח, שם צריך עד שעיקבל תוכחה וזה עניין שבבחירה ולא מעשה המוכיח).
ב)
מ"ש רבא תשיבם אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין וכו', אחר ש"השב" הוא לשון שאינה
מתיחסת לעניין יחיד או רבים היא כוללת כל אפשרות, כמ"ש בפיהמ"ש
לרמב"ם, (הובא אות ה'), שוב אין מקום לדרוש את תשיבם לשינוי קרוב של משמעות תשיבם, כגון
פעמים רבות, מעבירים את המשמעות של תשיבם לעניין צורת ההשבה, ומרבים השבה בצורה
שלא ידענו קודם, השבה לגינתו.
ג)
בספרי דברים רכ"ב (כת"י ברלין, נראה הנוסח הברור, עכ"פ יש מקום לדון על פיו), השב תשיבם, החזירה וברחה אפילו ה' פעמים
חייב שנ' השב תשיבם החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה נגנבה או שאבדה חייב
באחריותה לעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו שנא' השב תשיבם לאחיך.
הפשט
בספרי, נראה ש"אפילו ה' פעמים" נדרש מיִּתּוּר תשיבם כמו שהבין ההוא
מרבנן, ולא מ"השב" בפני עצמו, כדברי רבא. לשיטת רבא אחר שכבר כתב בתחילה
"השב תשיבם", היה לו להביא רק את החשוב לדרשה "השב". אלא
"השב תשיבם" בא לומר שיש יִתּוּר. ובעיקר, רבא דורש את תשיבם לעניין דעת
בעלים, ואילו בספרי נזכרת עוד דרשה אחת בלבד, מ"אחיך" (עי' הגהת הגר"א
"שנאמר לאחיך"). והיא שחיובו של המוצא להיות שומר היא עד שיחזיר לאחיו,
וממילא לגבי אחרים אין זה אבידה. (ואין המוצא יכול לחייבם להשתתף בהשבה). ואם המוצא פשע הרי זו אבידה חדשה לגבי
האחרים וכיון שלא טפלו בה לא נעשו שומרים אלא רק עברו על לא תוכל להתעלם, ואינם
חייבים לשלם, אלא הוא משלם הכל.
(לעניין הדין שדרש רבא שאין צורך שידעו בעלים בהשבת האבידה, בפשטות
לספרי אינו שונה משומר אחר, עי' ב"ק נ"ז:, דרחמנא שיעבדיה להיות שומר).
ד)
נראה לישב לספרי את קושית ההוא מרבנן, אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני. טעם
אפשרי לפטור מהשבה נראה שהוא מעניין (להלן ל"ב.) הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם
רצונך לפרוק פרוק פטור, וכאן זלזל בשמירה ממחשבה שיחזירו לו, או מאפשרות לדרוש (להלן ל"ג.) רובץ ולא רבצן, כך כאן לא הרגיל לברוח. (ואף אם לא דורשים ולא רבצן
משום צער בעלי חיים, אולי ההתחשבות בצער בעלי חיים יכולה להתקבל רק אחר שבאבידה
חייבה התורה).
והיינו אומרים שכאשר דרכו לברוח פטור מלהחזיר.
ועי'
(יבמות
ס"ד:)
שלרבי בשנים הוה חזקה ולרבן שמעון בן גמליאל בשלוש חזקה, ושם, שיש מקומות שהלכה
כרבי ויש שהלכה כרשב"ג. ממילא יש מקום ללמוד שבאבידה יהיה גילוי שבשנים חייב
להחזיר, ולא סומכים על החזקה הגרועה, ובשלוש שהחזקה ברורה יותר לא יהיה לימוד
לחייבו להחזיר וממילא יהיה פטור. וזו סברת ההוא מרבנן שראוי לרבות השבה אחת בלבד
ויהיה חייב להחזיר פעמיים ורק פעמיים. לסיפרי באבידה בבריחה השניה של הבהמה אפשר
שלא ידעו הבעלים שהיא ברחנית ולא נזהרו יותר ואם חזקה שתברח יש בשתי בריחות אין זו
חזקה שתברח במצב שהבעלים יודעים וצריך עוד שתים לחזקת בורחת כשהבעלים יודעים ורק
אחר בבריחה חמישית (ומדויקת הגרסא אפילו חמש ולא אפילו ארבעה וחמישה) אפשר שיפטר המוצא. ממילא אין לפרש את
"השב" כהשבה אחת נוספת. ממילא מעבירים את "תשיבם" המיותר
ממשמעות השבה אחת אל משמעות קרובה, תשיב תמיד, ואף שבהרבה בריחות ודאי שייך חזקה
עדיין חייב להחזיר
בדעת
ההוא מרבנן, שהתורה מחדשת חיוב השבה בבריחה שניה, כלומר אפשר היה לחשוב שיפטר. המחשבה
האפשרית היא שכיון שעכשיו המוצא יודע שהיא ברחנית יש למוצא מקום לתלות שכבר ברחה
קודם פעם או פעמים נוספות והבעלים ידעו זאת, וידעו שהיא ברחנית, ובכל זאת לא שמרו
כמו שצריך, וממילא נפטר כנ"ל.
ה) לרבא
"השב" שמיותר נשאר במשמעותו המילולית של מקור. וכ' בפיהמ"ש והשב,
מקור, וידוע אצל בעלי כל לשון כי המקור נאמר על המעט וההרבה, תאמר הכיתי לפלוני
הכה, ותאמר הכיתי לפלוני ופלוני ופלוני הכה, ולפיכך מורה השב על פעמים הרבה, וכך הקם,
ושלח, ועזוב, וזולתם מן המקורות. ע"כ.
לספרי
ולההוא מרבנן, למקור "השב" תוכן של השבה אחת כשהוא סמוך לתשיבם. והוא
נשאר במשמעות ההיא גם כשדורשים אותו לבד. תחילת הדיון במשמעות המילים היא במשמעותם
בתוך המשפט. רבא סובר (כר' ישמעאל בעלמא כמ"ש במקו"א) שכשמתחילים בדיון נקודת המוצא היא
המילה כשלעצמה. כשדנים ביתור מעדיפים את נקודת המוצא. "השב" כשלעצמה היא
מקור.
בב"ק
ברייתא שדורשת שלא בעינן דעת בעלים, כמו רבא והיא אליבא דר' ישמעאל ועל פיה רבא לא
כספרי.