א) כ' מהריט"ץ קנ"ט, ובודאי
שיותר ראוי להקיש קנוי לטומאה מלהקיש סתירה לטומאה משום דהקש דסתירה לטומאה יש
לישבו דלשיעור טומאה אתקש ונוכל לקיים את שני המקראות.
בהסבר דעות ר' יהושע ור"א
דמתניתין.
אילמלא "בה" היינו אומרים
ש"ועד אין" עולה גם על קינוי וגם על סתירה.
בהסבר הדרשה, נראה שפשט "ועד אין
בה" פירושו אין באשה. כמו שקר ענה באחיו, וִיעִדֻהוּ לאמר ברכת אלהים ומלך (מ"א כ"א י'), ובלשון חכמים והעדים מעידין בו שגנבו.
(ואין
הפירוש עד אין בטומאה או בהִטַּמְּאוּת). ועיקר המשמעות ועד אין בה מתיחס לכל האמור בפרשה, גם קינוי
וסתירה. ורק בגלל שאותו תוכן נמצא ב"ועד אין" בלבד (כמו ובן אין לו) היה "בה" מיותר והופך להיות
"רק בה". ומשמעות "בה" מצטמצמת להיות "באשה בעניין
נטמאה" הסמוך ביותר, או מצטמצמת להיות "בנידון העיקרי באשה",
הטומאה.
(מצד הסבר הדיון במחלוקת היה
אפשר גם לומר ש"ועד אין" לבד משמע אין בכל, ועיקר פשט "בה"
הוא בהטמאות, ולא בקינוי וסתירה, וההיקשים "ונסתרה והיא נטמאה"
ו"וקנא את אשתו והיא נטמאה" מרחיבים אותו לקינוי וסתירה, אכן אין נראה
שכך).
ב) כנגד המיעוט של "בה" רק
בעניין אם נטמאה, עומדים שני היקשים "ונסתרה והיא נטמאה" ו"וקנא את
אשתו והיא נטמאה". לדברי ר' יהושע אין למדים מההיקשים לא לעניין קינוי ולא
לעניין סתירה. הטעם "השיבו חכמים אין לדבר סוף מאי ניהו דזמנין דלא קני ואמר
קנאי". וכן לעניין סתירה.
נראה שהטענה היא שהראוי הוא להאמין רק
לשני עדים. כמ"ש להלן "ואנא ידענא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה" ורק
טומאה "שאני דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה". אמונה בלא עדים חידוש
הוא. וכיון שחידוש הוא אין למדים מטומאה לקינוי וסתירה. ואין למדים מההיקשים
להכחיש את מיעוט "בה".
ג) טעם ר' אליעזר. נראה, שדין חידוש הוא
שהשוואת דבר לדבר הוא בדברים הפועלים לפי אותם כללים, וכאשר הלמד או המלמד הוא
חידוש הרי הוא פועל לפי כללים שונים משאר הדברים, ולא יכול להיות לימוד ביניהם.
כל זה קיים בלימוד דבר מדבר. אבל כאשר
הדיון הוא במשמעות מילה אין הדין על תוכן הפרטים ואין מתחשבים בדרך הפעולה שלהם.
כאן הדיון הוא מה נכלל ב"אשה שמעידים בה", האם רק טומאה או גם סתירה או
קינוי. אי אפשר לכלול קינוי וסתירה כאחד כיון שקיים מיעוט "בה".
לר' אליעזר דמתניתין, כיון דסתירה
אתחלתא דטומאה, הרי היא כקצת טומאה ונוח יותר לכלול סתירה עם טומאה בתוכן אחד. עי'
מגילה י"ז: ורש"י, דאתחלתא דגאולה שבשביעית נותנת לשביעית שם גאולה.
קינוי רק גורם לדין וראוי פחות לשייך אותו לטומאה, ולכן הוא שממועט
ב"בה".
(עי' מגילה ב'., שלשה
עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי (לקריאת מגילה. ורשב"א, פרש"י
ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא, והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי
במלחמה אלא בנייח תלה הכתוב כדכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים. ע"כ.
לנ"ל י"ל שהניצחון אתחלתא דמנוחה ושם "מנוחה" עליה.
ד) דעת ריובר"י שאמנם קינוי הוא עיקר
גרם לה ורחוק יותר מטומאה מאשר סתירה, מ"מ גם אותו יש מקום לשייך לטומאה.
ברכות נ"א: ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם
לקדושה שתאמר. משם ראיה שיש לגורם חשיבות בעניין התוצאה. נראה שאין חשיבות זו
מעדיפה את הקינוי להכלל בשם טומאה יותר משנכללת סתירה, אלא זה אומר שגם קינוי יכול
להכלל בשם טומאה ושייך לרבות אותו. ושוב גם מיעוט "בה" מתקיים, בסתירה,
וגם שני ההיקשים קיימים וכמ"ש המהריט"ץ.