א) הקשה בתוס' הר"פ ובריטב"א שאין זה היקישא אלא מיעוט, ועוד דאי היקשא אמרינן נקיש לגמרי דמה היתירא בין ידע בין לא ידע בין איאש ובין לא אייאש אלא עומד וצוח דלא מיאש שריא אף איסורא בין ידע בין לא ידע בין אייאש בין לא אייאש אסירא, והא ליכא למימר הכי דאי בדבר שאין בו סימן כל היכא דידעי בעלים דנאבד מהם משרא שרי דהא יאוש מדעת הוא.

ב) ונראה בהסבר רש"י ש"ממנו" אינו רק מיעוט שבא להפקיע חלק מהמדובר מדין השבה, שאז לא היה שייך להקיש ביניהם ולומר שדנים באותם מקרים. אלא במילת "ממנו" נמצאים שני תכנים וההיקש הוא בין שני התכנים האלה. ההיקש הוא בין שתי המשמעויות שבאותה מילה. (נזיר נ"ז:, לא תקיפו פאת ראשכם וכו' אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואיתקש מקיף לניקף).

המילה "ממנו" מקבלת משמעות חדשה, והופכת להיות ממנו בלבד, והתוכן שהיא משמיעה הוא "לא אבודה מכל אדם" משום שבמשמעותה הראשונית היא כבר הושמעה ב"אבידת אחיך" והיא מיותרת.

אכן נראה ש"ממנו" כולל לא רק את התוכן הנוסף, לא אבוד מכולם, אלא נשאר גם התוכן של הפשט, אבוד "מהבעלים". (ואינו יוצא מםשוטו). "אבידת אחיך" משמעותו המילולית אינה "אבידה שאחיך איבד" אלא "אבידה" שהיא ממון אחיך. מצד המשמעות המילולית, אם פועלים אבדוהו, גם אם בעל הבית יודע זה נקרא אבידה. אבל למעשה פשוט שרק ידיעת הבעלים קובעת.

אף שסברא זו פשוטה, התורה אומרת אותה במפורש במילה "ממנו". כדרך שמצאנו (פסחים ע"ז: ועוד) מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. בק"ו אמרו (שם) היכא דאיכא למדרש דרשינן וגם כאן יש לדרוש. ועי' ריטב"א ב"מ ס"א^., מילתא דאתיא בגזירה שוה טרח וכתב לה קרא כיון שאין בזה ייתור לשון אלא סדר מקרא בלבד. ע"כ. כאן שאפשר ליצור תוכן חדש שגם ישמיע חידוש מספיק וגם ישאיר את הפשט שיאמר את הידוע מ"אבידת אחיך" שלא היה מפורש, בוחרים בזה. כלומר, "ממנו" מקבל משמעות של "לא מכל אדם" (שממעטת מתוך כל ש"ממנו" את החלק שהוא גם ממנו ובנוסף הוא מכל אדם) וגם משאיר את התוכן הידוע שצריך אבוד ממנו עצמו (שעיקרו אינו כולל אבוד מפועל בלבד).

(בק"ו טרח וכתב דבר שאינו מפורש כלל. כאן עניין אבידת פועל קרוב יותר להיות מפורש אפילו מגז"ש ופחות ראוי לטרוח ולכתוב. אבל כאן אין כל שינוי בכתוב אלא שלא מוציאים מפשוטו).

ג) הלימוד מ"תאבד ממנו" שמלמד את דין אבודה מכל אדם שונה מדין יאוש הלמד משמלה. עי' נתיבות סי' רס"ב ס"ק ג', הא דיאוש קונה, נראה דלא יצא ע"י יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה וכו' וכיון דלא נכתב קרא דיאוש קונה רק במקום דאתי לידיה (ומצאתה דאתי לידיה משמע) מה"ת לן למילף במקום דלא אתי לידיה. ולהלן שם באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו, יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה.

ועי' רשב"א כאן, אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור. ועיי"ש (לצורך תירוצו) מאשר תאבד ממנו קא דייק דה"ק רחמנא כל שבשעת אבידה ממש.

ד) ממילא שתי המשמעויות, "ממנו" "לא מכל אדם" עוסקות בשעת אבידה ובכל המקרים בשעה זו. החלק "אבודה מכל אדם" יש בו אמירה (חדשה) גם למקרה של יאוש, שהיא אומרת שזה נעשה הפקר מיד ולא רק אחרי זכיה המוצא. וכיון שאבודה מכל אדם אינה מבדילה בין התיאש ובין לא. גם אבודה ממנו בלבד מדברת על שעת אבידה מיד. אלא שבאבודה ממנו בלבד שִׂמְלָה מחדשת שאחר שעת אבידה יש דין חדש של יאוש ולא על זה חל ההיקש. (דין זה נכון גם באבודה מכל אדם אלא שבזה אין אפשרות קיום יאוש).

עי' כתובות ל"ה^., תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

ה) עכ"פ מוכח שאבוד ממנו בלבד תמיד יש איסור על המוצא בשעת האיבוד ולא כדעת רבא שכל שעתיד להתיאש קנה המוצא.

מה שמקשים שאמורא יכול לחלוק על אמורא שאמר משום תנא, יש לישב. יסוד רבא הוא שהלימוד מִשִּׂמְלָה הוא על מצב החפץ שנאבד,, שחפץ הדומה לשמלה, ללא יאוש הוא שחייבים להשיב, וסובר רבא שכל שעתיד להתיאש אינו דומה לשמלה, ואינו חייב להשיב. לאביי כיון שמצב של "עומד להיות משהו" הוא מצב ביניים של החפץ, וקצת כלול בשמלה, עדיף לא לקבוע את הלימוד משמלה בגדר שגבולותיו לא ברורים, מצב החפץ. אלא עדיף לעשות את הדימוי על ידי הסברא שהיאוש הוא מעניין פעולת הפקרה. ההכרעה בין האפשרויות תלויה בבינת הלב. לכן כיון שהגז"ש של ר"י היא אפשרות של אמירה גמורה בתורה,דורשים אותה כדי להכריע בין האפשרויות שהן מהבנת הלב, ואין להן עיקר.

סיכום: תאבד "ממנו" אומר שני תכנים, כן ממנו, לא מכל אדם. "לא מכל אדם" משמיע את שאינו ידוע בלעדיו, ומשמעות הפשט "ממנו" נשאר לצורך הוצאת אבד מפועל, שמובן ב"אבידת אחיך" רק מסברא.

"תאבד" משמע בשעת ההליכה לאיבוד. בשעה ההיא "לא מכל אדם" מחדש היתר בכל, גם באין בו סימן, שהרי עדיין לא התיאש. וההיקש מלמד ל"ממנו" שגם הוא מדבר בכל, גם באין בו סימן.