א) בירושלמי גיטין פ"ד ה"ט ודמאי פ"ה ה"ח, אר"א בי רבי יוסי קומי רבי יסא ודה מסייעא לר"מ (שאין קניין לעכו"ם בא"י להפקיעו מיד מעשר) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ ("כי לי הארץ" חסר בגיטין) לחולטנית א"ל כל גרמא אמר דהוא מסייעא לר"ש לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ.

נראה שהמחלוקת ר"א בר"י ור' יסא, שלר"א בר"י "לא תימכר" כאן פירושה "אינה יכולה להמכר" ולר' יסא פירושה "אסורה להמכר" תלויה בזה שר"א בר"י דורש את כי לי הארץ ור' יסא אינו דורש. (בירושלמי גיטין זה דילוג המעתיק, או שסמך על "וכו'" כמו שמצוי). הלימוד מ"לי הארץ" הוא שלשון זה כשלעצמו הוא תיאור מצב, אין אפשרות לשנותו. אילו "לא תימכר" היה איסור, היה צריך להכתב "לי תהיה הארץ".

 

ב) תחילת הסוכיה בירושלמי, רבי אימי בשם ר"ש בן לקיש טעמא דרבי מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש אחוזה לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והן אינם קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. על זה אמר ר"א בי רבי יוסי "ודה מסייעא לר"מ", משמע ש"לי הארץ" אינו טעמו העיקרי של ר"מ אלא רק מסייע לדרוש כמותו.

בהיקש "והנחלתם אותם לרשת אחוזה" העבדים כונו אחוזה וומלמד שעבד מקבל דין קרקע, שנקנה בכסף ושטר וחזקה קידושיו כ"ג:, שתשלומי כפל אינם בגניבת עבדים ב"ק ס"ב:, גזל עבד והזקין משלם כשעת הגזילה ב"ק צ"ה., ששמין אותו בעשרה, מגילה כ"ג:. כאן ר"מ למד קרקע מעבד. קרקע לא נקראה עבד ובפשטות לא הוקשה אלא בזה שיש מילה אחת שהתוכן שלה "עבד" והפירוש הרגיל שלה קרקע, וזה כעיו שתי מילים סמוכות. זה היקש רחוק. ור' יהודה ור"ש הסוברים יש קניין לגוי בארץ ישראל לא סוברין אותו. ר' יסא טוען שהעירפול בעניין אם "והארץ לא תימכר" היא איסור או חוסר יכולת, כנ"ל, היא בעיה הגורמת לימוד לפתור אותה (זה כלל שהוזכר פעמים רבות) שההיקש של עבדים לקרקעות יהיה גם של קרקעות לעבדים. על זה עונה ר' יסא "כל גרמא אמר" עיקר המשמעות של"לא תימכר" היא איסור, ולא אי אפשרות, ולא צריך לדרוש פיתרון, וזה מסייע לר"ש ואם לא מהני אין איסור, כאביי תמורה ד':. (כך פירשו).

עכ"פ, דרשת כי לי הארץ לא מועילה ל"והארץ לא תימכר" להיות ודאי אין אפשרות למכור, אלא רק נותנת ל"והארץ לא תימכר" שיקול לאי אפשרות להמכר מול הפשטות של איסור. לר"ש דרשת כי לי הארץ לעניין קניין הגוף רחוקה מכדי להשפיע על משצעות "לא תמכר".

 

ג) ונראה שלירושלמי הפקעת הארץ ממצוות תלויה בשאלה אם יש לגוי קניין הגוף בקרקע. וכשר"מ לומד אחוזה מעבד שאין קניין לגוי בארץ שוב אינו מפקיע ממעשר. (וזאת אע"פ שלגוי יש קניין פירות בעבד, וממילא בארץ יבמות מ"ו., אחיך ונמכר או לעקר משפחת גר זה העו"כ). רבה כאן אומר שיש לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות, ועי' רשב"א ש"כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה".

רבה לומד שאן לגוי קנין להפקיע מ"כי לי הארץ" לבדו.

 

ד) נראה שהלימוד מ"כי לי הארץ",הוא לימוד גרוע, כנ"ל בדעת הירושלמי, לכן אומרת הגמ' "במאי קמיפלגי מ"ס דגנך ומר סבר דיגונך", ואין הגמרא מסבירה את המחלוקת ב"כי לי הארץ". זאת משום שאם יש שיקול ללמוד "דגנך" למעט דגן גוי שוב דרשת לי הארץ אינה נחשבת.

 

ה) בעניין עצם הדרשה של "כי לי הארץ".

עי' ויקרא רבה פרש' ב', (הבן יקיר) לי (אפרים) כל מקום שכת' לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. בכהנים כת' וכהנו לי בלוים כת' והיו לי הלוים בישראל וכו' בתרומה וכו' בבכורות וכו' בארץ ישראל כת' כי לי הארץ וכו' במלכות בית דוד כת' כי ראיתי בבניו לי מלך וכו' "הא" כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועי' מדרש שמואל פרש' י"ט, כי ראיתי בבניו לי מלך, אמר רבי לוי כל מקום שהוא אומר לי אינו זה אלא בעולם הזה ובעולם הבא, וכו' בארץ ישראל מהו אומר, כי לי הארץ וכו' בסנהדרין מהו אומר, אספה לי שבעים איש במלכות בית דוד מהו אומר, כי ראיתי בבניו לי מלך "הוי" כל מקום שהוא אומר לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. ע"כ. מהלשונות "הא" ו"הוי", וכן מזה שאת ההפוד שאותו רוצה לדרוש מביא בסוף, משמע שדרשת "לי אינו זז" אינה אלא משום שראויה בהרבה מקומות.

יש מקומות שבהם הדרשה ראויה יותר ויש שההם פחות. כמו בבניו לי מלך ש"זז" אלא שעתיד לחזור, וזה מביא לדרשה הרחוקה יותר שאפרים עתיד לחזור. עי' סנהדרין ק"י:, עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וכו' דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר וכו'.

דרשות אלה הן כירושלמי ש"לי" משמע קיים, שבעלות הגוף "לי" לא בטלה. אמנם בעלמא "לי" אפשר שיבטל במקצת, כמו מלכות דוד, אבל היא נמצאת במצב של ראוי לחזור. (אחכה לו בכל יום) בארץ ישראל מכירת קניין הגוף לגוי מצד עצמה אינה עומדת לחזור, ואינה מתיישבת עם "לי". אכן ההבדל הוא קטן שבכל זאת קניין הגוף ראוי לחזור בקניה חדשה, אלא שאינו עומד לזה.

 

ו) דרשה זו מובאת לעניין שהקדושה לא בטלה בתנחומא בהעלותך ובבמדבר רבה ט"ו. וז"ל, אבל מעלתו של יעקב מעלה שאין לה ירידה ואין קדושתם נופלת לעולם וכן אתה מוצא שהזקנים א' מי"ג דברים שהן כתובין לשמו של הקדוש ברוך הוא וכו' א"י מנין כי לי הארץ הזקנים מנין אספה לי שבעים איש. וע"ע פסיקתא זוטרתא בהעלותך דף ק"א, ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, לשמי שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר לי מקודש לשם וכו' כי לי כל הארץ וכו' הוי בכל מקום מקודש לשם.

בעניין "אספה לי" הפשט הוא "לשמי", וכפי שמפרש בפסיקתא זוטרתא. באמירה לעשות פעולה, עולה מאליו המחשבה על תכלית הפעולה, וממילא "לי" מתפרש לשמי, מה שאין כן בחפץ, כמו הארץ, שם עיקר משמעות "לי" היא "שייך לי". ואחרי שכאן יש משמעות זו קל לדרוש בשאר מקומות.

ונראה שבויקרא רבה אומר בגלל מלכות בית דוד שהמציאות "קיימת קצת" היינו נמצאת בכח, עתידה לחזור, ואילו בתנחומא דורשת, שקיימת חלק מהמציאות היינו הקדושה בלבד. וזאת אחר שב"אספה" קיים תוכן כזה "לי".

וזו שיטת רבה.

 

ז) דרשת ר' אלעזר שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן עובד כוכבים.

שם דגן חל על התבואה משהביאה שליש. עי' ר"ה י"ג. שדורש מיִתּוּר "ועשת את התבואה לשלש השנים" אל תקרי לשלש אלא לשליש. אל תיקרי היא דרשה גרועה והרמב"ם במו"נ אומר שהיא אסמכתא (ועי' ספר קורא באמת לרב מוירצבורג). אלא זה תוספת על הירושלמי שביעית פ"ב הל"ה, מניין שהילכו בפירות אחר השליש (דברים ט"ז י"ג) מגרנך מיקביך מגרנך ולא כל גרנך מיקביך ולא כל יקביך מעתה אפי' פחות משליש אמר ר"ז כתיב (שם יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב לא הביא את "מגרנך" שגורם לדרשת תבואת זרעך שראוי להזרע. ונראה שר"ז אינו חולק על דרשת "מ"גרנך, אלא שמגרנך יוצר ספק הגורם לדרשת ר"ז, ללא "מ"גרנך לא דרשנו תבואת זרעך ל"נזרע ומצמיח.

כיון שמזמן הבאת שליש יש שם דגן על החפץ לגבי אפשרות חלות מעשר, שוב הוא מספיק חשוב ונכלל ב"דגנך".

(שתבואה מצמיחה בשליש ישנו בסנהדרין ס"ט., ואפשר שהגמ' נקטה אל תיקרי שזמן מצמיח אינה תמיד שליש ולגמרא צריך את ה"אל תיקרי" כדי לתת שיעור קבוע כמידות חכמים. ואפשר אליבא דמפרש שעיקר השיעור הבאת שליש וזורע ומצמיח הוא סימן בתבואה להבאת שליש. ולהכרעה זו מספיקה דרשת אל תיקרי. ועי' לשון התוספתא תרומות ספ"ב כיצד יודע אם הביאה שליש אם זורע ומצמחת).

ממילא כשנאמר דגנך ולא דגן גוי זה כולל הבאת שליש. זו דרשה גמורה ואין בכח דרשה גרועה של "לי הארץ" לדחותה.

כאשר מתמעט דגן שהביא שכיש ביד גוי מתמעט דבר שדרכו להיות מחובר לקרקע וצריך לקרקע, שהוא בקרקע לכ"ע (גיטין ל"ט.). אם בעלות גוי מפקיעה ממנו דיני ארץ ישראל היא מפקיעה מקרקע ארץ ישראל. ואין לחלק קרקע אחרת מזה.

 

ח) רבה דורש "דיגונך" ולא דיגון עובד כוכבים, שנתמרח ברשות גוי, ולא "דגנך".

אין נראה שזו דרשת אל תיקרי, ולא נראה שדרשה חלשה כמו "לי הארץ" תעביר את "דגנך" ממש אל דיגונך. (לעיל אות ז' שדורשים "שליש" השנים הדרשה באה לפתור בעיות שנוצרו ע"י "מ"גורנך ותבואת "זרעך", ואין היא מחדשת נגד הידוש בלעדיה).

אלא נראה שמעביר את "דגן" שכולל גם דגן גרוע שהוכנס לשם "דגן" מכח חשיבות הדין שהתחדש בו, כנ"ל, מעביר אל דגן חשוב מאד, שיש בו גם חיוב נתינה. (או שזו חשיבות בקצה עליון, או חשיבות עליונה מצד הדין של תרומה). כעניין וחזקת והיית לאיש (מלכים א' ב' ב') ורש"י, לגיבור, וזאת מתוך שאין לפרש איש סתם כמו כי יהיה באיש חטא, שהרי הוא כבר איש סתם.

דין מירוח לחובת הפרשת תרומות, (בניגוד והבאת שליש שהיא רק אפשרות), נלמד בספרי קרח (קכ"א), כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב למה נאמר לפי שהוא אומר והרמותם ממנו תרומת ה' שומע אני יתרום שבלים של חטים וענבים מן היין וזתים מן השמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור מיכן אמרו התבואה משתמרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקה. הרי שגם אחר מירוח הוא דגן, אלא שיש לו מעלה של מן הגורן.

 

ט) המעבר בין דגן סתם לדגן חשוב נעשה גם בלשון בני אדם, כמו וחזקת והיית לאיש, והוא מעבר קטן.

במחלוקת בין רבה ובין ר' אלעזר היא האם די בכח הדרשה הגרועה של "לי הארץ" להעביר את "דגנך" מגדן רגיל אל דגן חשוב.

 

סיכום: "לי" הארץ ראוי להדרש לעולם ו"לי הארץ" לעולם בבעלות ה'. אבל בבית דוד אינו לעולם גמור ולכן אומרים ש"לעולם" עולה על קדושת הארץ, כפי שנדרש על "אספה לי". השיקול לדרןש כך הוא שיקול חלש שאינו יכול להעביר את "דגנך" מעיקר פירושו.

דרשת רבה "דיגונך" היינו "דגן עליון, אחר דיגון, שלך". משמעות שניה זו המצאת בלשון בני אדם ומחלוקמ אם דרשת "לי הארץ" בכוכה להעביר את דגנך הבסיסי לדגנך המשובח.