א) מ"ש בתו"כ "אין לי אלא אוכל ושוכב" לכאורה זה שכתוב "יכבס את בגדיו" בנפרד על אוכל ועל שוכב משמיעשמיע שדי באכילה לבד ובשכיבה לבד. וכן מ"ש "אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל ולא שוכב וכו' לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס בגדיו ריבה". איך ,"יכבס בגדיו" מיותר לרבות גם "לא אכל ולא שכב" הרי נצרך ל"אכל ולא שכב וכו'".

ונראה שכדי לומר אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל" די היה לומר "והאוכל בבית או השוכב בבית יכבסו בגדיהם", כמו (ויקרא כ' כ"ז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו. וכן (שמות כ"א ל"ג) וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו. וממילא "יכבס את בגדיו" מיותר ל"לא אוכל ולא שוכב".

דרשה כמו הנ"ל, שמילה נחשבת מיותרת מדלא נקט לשון אחרת, עי' (ב"מ פ"ז:) תוד"ה אמר רבא, קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך. ומדכתי' והעברתם אתא למימר וכו'. (ב"ב ק"ט(. ד"ה א"כ, לא הוה ליה למכתב והעברתם אלא ונתתם וכו' ומדכתי' והעברתם אתא למימר וכו'.

 

ב) יסוד דרשת יתור הוא בבראשית רבה (א' י"ד), כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ב) ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יודעים לדרוש. לכן כאן מעבירים את יכבס בגדיו המיותר לתוכן חדש היינו בכל מקרה יכבס בגדיו, גם "לא אוכל ולא שוכב".

לכאורה אין בְּיִתּוּר ראיה אלא לרבות רק פרט אחד נוסף, כמו (ב"מ ל"א.) החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב להחזירה אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני אמר ליה השב אפילו מאה פעמים משמע. ושם עוד כעי"ז. וכמו (ירושלמי ב"ק פ"ה ה"ו) כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור לנזקין ואחד בור למיתה. ותוס' (ב"ק ג'.), דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור.

 

ג) היסוד למקרה שמרבים הכל הוא ע"פ תוס' (חגיגה י':) ד"ה לעבור עליו בשני לאוין, ואף על גב דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו.

כאן אין לרבות עוד פרט אחד בלבד, למשל הרוחץ בבית, משום שההוא יהיה גדר שלא ידענו כמותו קודם ועדיף לא לחדש אותו. (עי' שו"ע יו"ד רפ"ב שבית שנשים רוחצות פטורות ממזוזה רק מפני כבוד שמים משמע ששֵׁם בית עליו לנגעים. א"כ רחיצה היא עשיה השייכת לבית. אבל מסתבר שרחיצה אינה עיקר שימוש בית במו אכילה ושכיבה ולכן היא דבר חדש. במדרש הגדול מרבה עומד יושב, והיה יכול לרבות יושב בלבד, אבל ישיבה אינה מיוחדת לְבית).

לכאורה כשמרבים כל שְׁהִיָּה בבית זה מכחיש את אוכל ושוכב וזה חידוש גדול מאשר לרבות רחיצה שאינה מכחישה אותם. אכן ההיסק נעשה בכל שלב בנפרד (כמ"ש בהרבה מקומות), ודנים בשלב ראשון על משמעות הביטוי "יכבס בגדיו" כשלעצמו, איזה תוכן עדיף לתת לביטוי כשהוא לבדו, ורק אחר כך דנים על התיחסות המשמעות לתכנים אחרים.

 

ה) כיון שאמור "כל שְׁהִיָּה" ואמור בזה אכילה ושכיבה, עושים פשרה והאכילה ושכיבה עוברים להיות ראוי לאכילה ושכיבה. משך זמן מספיק להם. כמו במידת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד (יבמות ז'.), הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים שהיה בכלל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים ובא ללמד שהכלל מכיל רק את הדומה לפרט, קדושת הגוף. כך כאן הכלל מכיל את הדומה לאכילה, היינו ראוי לאכילה. ראוי לדבר הוא קצת הדבר כמו בראוי לבילה אין בילה מעכבת, אף שכתוב סולת בלולה.

מקור עניין ראוי לבילה כבלול עי' תוס' (קידושין כ"ה:),

 

ו) אי אפשר לומר זמן אכילה או זמן שכיבה, הרי הקצר שבהם מספיק. אלא אומרים זמן לאכילה ושכיבה כאחד.

מבחינת התוכן המילולי ראוי היה לומר ששכיבה היינו כמו חולה והאכילה יותר איטית, ויש שמפרשים כך. אבל אומרים ששכיבה היא הֲסִבָּה. העדיפות היא לעבור ממושג אכילה אחת למושג אכילה אחר, מאכילה בחשיבות רגילה לאכילה חשובה, היינו סעודה שנאכלת בַּהֲסִבָּה דרך בני חורין, כמו בליל הסדר. כמו שבקידושי כסף לבית שמאי כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר (קידושין י"א:, דפרוטה הוי שפיר כסף לגבי אמה העבריה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמוה אדינר דהוי דבר חשוב).

וגם, אכילה בהֲסִבָּה היא מושג ידוע, אכילה חשובה, וזה עדיף מאכילה כששושב חולה שזה חידוש שיעור אכילה בלתי ידוע.

כיון שהגענו לומר שהאכילה האמורה היא אכילה חשובה, אומרים ששיעור האכילה אינו כזית אלא שיעור סעודה. שיעור זה הוא פרס, חצי כיכר. מזון שתי סעודות בצדקה הוא כיכר, שהוא שיעור שש או שמונה' ביצים.

וכן אכילה חשובה אינה רק לחם לבד, אלא עם תוספת. וכן הוא פת חיטים ולא פת שעורים שהוא מאכל עניים.

(עי' תוי"ט נגעים פי"ג מ"ט, ומדשיער הכתוב במיסב מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין ובלפתן הכל כדי להחמיר. ועי' רש"י עירובין ד'.).

 

ז) עי' סוכה ה'., ואמר רב חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לבית המנוגע וכו' דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים אלמא דאורייתא נינהו ותסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ובפסחים מ"ד., וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא אמר ליה אין. וברש"י, מי הוי מדאורייתא הלכה למשה מסיני כשאר שיעורין. משמע שקרא אסמכתא.

ועי' תוס' כאן, מהכא משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לענין הפסקה שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרי' בעלמא (פסחים דף מ"ד.) שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עליה. ע"כ. בפשטות זה דין אחד שלמד מהשני. והרי אין למדים מהלממ"ס (רש"י שבת קל"ב.).

נראה שלתוס' אין "חיטה", שיש לה לימוד מדרשה, בכלל ההללמ"ס אלא רק שעורה ושאר המינים, אמנם היא נרמזת להשמח השיעורים.