א) בעניין לימוד שכר בנזיר.

בספרי נשא כ"ג, והרי יין הוא שֵׁכָר ושכר הוא יין אלא שתי לשונות דברה תורה ר' אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי, וביארו (ירושלמי סוטה פ"ח ה"א) שת"ק הוא כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולין הן ור"א הקפר כר' עקיבא דו אמר לשונות ריבויים הן.

בביאת מקדש האומר ששכר הוא יין למד מנזיר. בנזיר שכתוב בו (במדבר ו') מיין ושכר יזיר פשוט ששכר הוא יין וכאן צריך לימוד.

נראה שקיים שכר שאינו מענבים, שבת קל"ט: אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. (וכן ב"ב צ"ו: ותוספתא מעש"ש פ"ב). אלא שככלל ביטוי משמיע רק את החלק החשוב ממה שאפשר לכלול בו עי' בית האוצר לר"י ענגיל כלל ר' ד"ה ונראה, דבכל עשיות שהזכירה תורה בעי' שתהיה העשי' כדרך שבנ"א עושין כן ואם לאו אין לה שם עשיה ההוא והיינו טעמא דשלא כדרך אכילתו לא מיקריא אבילה וכל כיוצא בזה. (וע"ע תוס' שבת ד'. שאין עקירה ממקום פחות מד' טפחים מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן יוציא, ואין מקום חשוב בפחות מד'. ובלשון תוס' הרא"ש, ובפחות מד' אין ראוי לקרות מקום).

שכר תמרים הוא בעל חשיבות פחותה משכר ענבים לגבי נזיר, יין יש בו האיסור של כל היוצא מגפן היין, לכן פשוט ששכר תמרים מופקע מהמשמעות של "שכר".

לגבי ביאת מקדש, זה ששכר ענבים נאסר בנזיר ולא שכר תמרים מגרע את שכר התמרים לעומת שכר הענבים (נוסף על גריעות החומר שאינה מספיקה) ומוציא אותו ממשמעות "שכר" גם לעניין ביאת מקדש.

ב) ביאור ההו"א של ת"ק יכול אפילו כל שהוא, (על פי הראב"ד על התו"כ שמיני פרש' א'), היא שהיתור ביין ושכר מרבה כל שהוא גם למיתה. ההו"א נדחית בזה ש"שכר" אף שהוא יין אינו יכול לכלול את שאינו משכר. אלא לומדים ש"שכר" הוא רק מה שיכול לשכר, ומהכחשת הכתובים, יין המשכר ו"יין" גם כשאינו משכר, אומרים "רק יין משכר" למיתה, "גם יין לא משכר" ללאו.

ג) ר' יהודה סובר ש"שכר" כאן הוא כל המשכרים. ולא למד מנזיר. נראה שאין הוא אומר כן בגלל שיין מְיַתֵּר את שכר. שאם כן יין כבר נדרש ולא יוכל לבא בשביל לומר רק יין במיתה, ולא שאר משכרים.

אלא נראה שגם לר' יהודה פשט "שכר" הוא יין. (שבר תמרים ושעורים גרוע מיין, זיקוק משקאות התחיל מאוחר) ור' יהודה סובר שכיון שהשם "יין" הוא המצוי יותר, יש בעצם נקיטת לשון שכר שינוי הגורם דרשה, אף אם היה נכתב לבד. עי' סוכה מ"ט:, אמר ריש לקיש בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה' מאי משמע אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות. לכן כאן לומד שמרבה כל המשכרים, יין שכלול ב"כל המשכרים" מיותר, והופך להיות רק יין ולא שאר משכרים ומכח ההכחשה לשכר אומרים ש"ולא תמותו" עולה רק עליו.

(גריעות טעמו של שכר תמרים אינה מונעת לרבותו משנוי הלשון. עי' להלן סוף אות ד')

ד) גם ת"ק וגם ר' יהודה סוברים שבהבנה ראשונית מוזכר יין פעמיים ובגלל הכפילות מעבירים את אחת מהמילים למשמעות חדשה כך שביטוי אחד כולל חלק ממה שכולל הביטוי השני ואומרים שרק הכלול בביטוי החלקי מחייב מיתה.

לר' יהודה מרחיבים את שכר לכל המשכרים, ויין שהוא חלק משכר רק הוא מחייב מיתה, ולת"ק מרחיבים את יין לכל שהוא ומגיתו ורק על שכר היינו רביעית ובן ארבעים חייבים מיתה.

המחלוקת היא האם לימוד מנזיר לא להרחיב את שכר עדיפה או גרועה מהשיקול לא להרחיב את יין. נראה שהיא תלויה בעיקרון שעדיפה הרחבה שבה התוספת פחות זרה לנקודת המוצא.

גם שכר תמרים וגם חצי שיעור חלוקים בדין מעיקר שכר.

לת"ק כיון שתמרים ושעורים הם מין אחר מגפן גם שכר מתמרים הוא מין אחר ולעומתו חצי שיעור ומגיתו הוא אותו מין של יין גפן לאחר ארבעים.

טעם ר' יהודה, בנזיר שכר אינו מורחב לשכר תמרים בגלל שתמרים גרועים לגבי חרצנים וזג. אין זה קשור לשם גפן כשלעצמו, לכן אין שכר תמרים מין אחר משכר יין. החיסרון של חצי שיעור חשוב יותר, שהוא בכל המקומות, (ויין מגיתו אינו דומה לשכר) ממילא עדיף להרחיב את שכר.

ה) אולי ת"ק מחשיב משמעות מילה כשלעצמה, כמי שדורש כללי ופרטי, ממילא נותן ל"שכר" משמעות עצמית בלא קשר לשיקול של חשיבות גפן שיצר אותו, ולכן לומד לביאת מקדש שבו השיקול לא קיים. ר' יהודה מחשיב משמעות לביטוי רק כחלק מאמירה, ממשפט, ולכן אין ללמוד משכר של נזיר שאמור בעניינו גפן לשכר של ביאת מקדש. מילת "שכר" הכתובה בנזיר אין לה כשלעצמה משמעות "רק מגפן". משמעות זו נוצרת רק מכח הפרשה שבה המילה כתובה. ר"י ב"ר יהודה דריש ריבויי, (סוכה נ':) וכן ר' אליעזר רבו של ר' עילאי אביו של ר"י, (עירובין כ"ז:) ומסתבר שזו דעת ר' יהודה. (המחלוקת בין דורשי כללי ופרטי ודורשי ריבויי ומיעוטי היא האם דנים על הביטוי של כלל ופרט באופן מנותק מהעניין בו נאמר. כמ"ש במקומות אחרים).

בשאילתות שמיני שאיל' פ"ג ת"ק הוא ר"מ, ועי' תוס' הרא"ש ב"מ ק': דר"מ דריש כללי ופרטי. (הרשב"א שם כ' דר"מ דריש ריבויי כר"ע רביה, וכן שיטת התוס'. אבל ר"מ למד גם אצל ר' ישמעאל. ואפשר שלר"מ למילה בודדת משמעות לבדה, אבל צירוף מילים הוא חלק ממשפט ולכן דורש ריבויי ומיעוטי).

ו) ר' אלעזר לכאורה יכול ללמוד מנזיר ולסבור כמו ר' אלעזר הקפר ש"שכר" היינו יין שאינו מזוג. בנזיר צריך להשמיע איסור גם במזוג וגם בשאינו מזוג. אינו מזוג חשוב מצד עצמו, וחשיבות מזוג אולי משום שדרך שתיה חשובה היא במזוג (עי' ברכות נ':, עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ וכו' דברי רבי אליעזר) והיה מקום לומר שרק מזוג אסור בנזיר. בביאת מקדש אין מעשה השתיה אסור אלא המצב אחרי השתיה. ובזה אם היה אומר רק יין היינו יודעים גם שכר, לכן אומרים ששכר עוזב את התוכן של חפץ ועובר למשמעות של תיאור השתיה. אפשרות כזו קיימת אף אם למדים מנזיר, משם למדים שחשיבות חומר שכר מותנית ביין, או שבפועל חומר שכר אינו אלא יין, ואין התייחסות למעבר מחפץ לתיאור תכונת המשקה. (ולכן הגמ' לא מזכירה את ר' אלעזר בקשר ללימוד מנזיר).

אפשר אולי שר' אלעזר שבכאן הוא ר' אלעזר הקפר שבספרי. (בכתב"י המשנה והתו"כ ובכת"י אחד של הגמ' הגרסא אלעזר וכן לפנינו להלן. וגם, בבות יש גרסא ר' אליעזר הקפר).

סיכום. במשמעות מעשית של ביטוי, כגון "יין" "שכר", לא כלול החלק הגרוע. שכר סתם לא כולל שכר תמרים בגלל טעמו הגרוע. בנזיר שכר תמרים גרוע גם משום שיש לשם גפן חשיבות דינית. שם גפן נותן שם חדש לשכר בנזיר אם מילת "שכר" נידונה בפני עצמה. ואז מלמדת לכל שכר. לר' יהודה מילה אינה נידונת אלא בכלל המשפט ולא בפני עצמה.