א) לכאורה הטעם שאומרת הגמרא לביטול קרבן של לידה שניה, שעדיין לא יצאה שעת קרבן ראשון, קיים גם לגבי ימי טוהר של שני, שלא יחולו כיון שעדיין קיימים ימי טוהר של ראשון. והיה ראוי שגם לעניין טוהר יהיה שני כמאן דליתיה.

ונראה שמ"ש הגמ' בדברי ר' יהודה "כיון דלא יצאה שעה שראויה להקריב בה קרבן" אין זה טעם לומר שלכן עדיף לדרוש את "תורת" לגבי קרבן שבו יש סברא זו. אין כאן אלא אמירה שרק אם לא יצאו ימי לידה ראשונה יש מקום לתורה לומר שלידה שניה בטלה אליה.

ונראה שהלימוד שימי טוהר לא בטלים הוא משום שביולדת כתוב רק "תשב בדמי טהרה", ואין ימי טוהר מסלקים אלא טומאת דמים ולא טומאת לידה. וכיון שטומאת הלידה קיימת מתיחסים ימיה לשני וכמאן דאיתיה דמי לעניין זה. וזה שרש"י אמר על "אבל לענין טומאה וטהרה אימא סבירא ליה כמאן דאיתיה דמי" רק "ונקראין ימי הטומאה על שמו", ולא הזכיר טהרה. ומה שהטהרה לא בטלה לגמרי אלא מתקיימת אחר ימי טוהר של הראשון, נובעת מזה שהלידה השניה לא בטלה בגלל ימי הטומאה.

ימי טומאה לא נדחים, כנ"ל, וזה מה שמעביר את ימי טוהר של לידה ראשונה שנפלו בזמן הטומאה להיות אחריה. זה שטוהר השני לא בטל נוצר על ידי קיום הטומאה, אבל כשלעצמו אינו חשוב כדי לדחות את הראשון. וכיון שהראשון עיקר, זה מחייב אותו להתקיים לבד, וממילא השני נדחה להיות אחריו, כמ"ש רש"י.

ב) הדרך השניה "או דלמא", נוצרה משום שחומרא הוא דאית ליה וקולא לית ליה.

הטעם שדורש רק חומרא, נראה, שהוא כעין מ"ש יבמות ח'^., וש"נ, לקולא וחומרא לחומרא מקשינן. ועי' מיוחס לרשב"א (ר"פ הכהן) מנחות כ"ז:, כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש וכו' ואף על גב דניחא טפי אי נוקי ליה במבית לפרוכת מ"מ יש לנו לפרושי דקאי נמי אהיכל מפני שיש לנו להחמיר וכו' דכל דאיכא למדרש לקולא ולחומרא נדרוש לחומרא אף על גב דמשמע טפי לקולא. ע"כ.

ובענייננו כתוב, (ויקרא י"ב) וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה ובמלאת ימי טהרה וכו' תביא כבש וכו' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה ואם לא תמצא ידה די שה וכו'. ע"כ. פשוט יותר להעמיד את "תורת" על כל הפרשה אבל כיון שאפשר להעמיד רק על קרבן מעמידים עליו בלבד, לחומרא.

הכלל של לחומרא מקשינן הוא רק עדיפות, ולא כלל מוחלט. עי' תוס' הרא"ש יבמות ג':, ואף על גב דחומרא וקולא לחומרא דרשינן מסתבר טפי למידרשיה לקולא ולאוקומיה קרא לגופיה מלדרשיה לחומרא ולגופיה לא אצטריך אלא ללמד בעלמא.

(לחכמים דר"י, כנראה, כיון שעל פי רוב הקרבן בא לסוף ימי טהר של ולד שני, כדמוכח בסוגיה, עדיף לתלות בשני).

ג) נראה שגם לפי הצד הראשון ר' יהודה לא חולק על הכלל שלחומרא ילפינן. שזה הכלל שגרם לו לדרוש לחומרא נגד חכ' שלהם די בקרבן אחד לשלוש לידות. וכמ"ש רש"י או דלמא חומרא אית ליה לאפושי לקרבנות. ויש לדייק כן מלשון הגמרא חומרא "הוא" דאית ליה. כלומר זה שיש לו חומרא ידוע גם לפי הצד הראשון. וזה הטעם שלא אמר דליהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת (וישארו ימי טומאה ללא קשר לטהרה), כמו מתורת קרבן, דהא קולא היא. כמ"ש רש"י לצד ב'.

לפי הדרך הראשונה, הסברא שימי הטוהר של הראשונה מחייבים שיימנו לבדם, ולא שתמנה השניה עמם, וממילא ימי השניה נמנים לבדם, אף שזו קולא, חזקה מהכלל לחומרא מקשינן.

מ"ש בתורה וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה אינו אומר שימי הטוהר של נקיבה חייבים להיות סמוכים ללידה. לזה צריך הלימוד דלהלן, ת"ל יום מה יום רצוף וכו'. סמיכות זו מתקיימת רק כאשר אין מה שמרחיק אותה. אחר שנגמרים ימי טוהר של ראשונה שוב יכולים לחול ימי טוהר של שניה.

ד) בביאור הצד השני, שימי טוהר של לידה שניה נמנים מיד אחר ימי טומאה שלה (בבת אחת עם שארית ימי טוהר של לידה ראשונה) כתב רש"י, קולא היא להאריך טוהר דמיה. וקשה שהרי כתב, שליהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת קולא היא דמכשרת לאכול טבולת יום בקדשים.

ונראה שהכלל שלא דרשינן לקולא חל גם כאשר יש בדרשה גם קולא עם החומרא. לכן לא מתחשבים כלל בדרשת "תורת" לגבי ימי טוהר, שיש בהם גם קולא וגם חומרא. וממילא הדין שימי טומאה וטוהר של שני מתחילים עם לידת שני ונגמרים בסוף ימי טוהר של שני. (ואין הראשון עיקר שיצטרכו להיות ימי הטוהר שלו נפרדים מימי הטוהר של השני.

ומה שכתב רש"י בביאור הצד השני, ויהיב ימי טומאה וימי טהרה לשני משעת לידתה ואילך "ומעוכבת לאכול בקדשים עד מלאת ימי טומאה וטהרה", אין החומרה של מעוכבת טעם לבחירת הצד השני, אלא ביאור מה שקורה בו בפועל.

סיכום. "תורת היולדת" המלמדת שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה כתובה בפרשה הכוללת דין ימי טוהר. הכלל שלחומרא דרשינן גורמת לר"י לדרוש שלידה ראשונה עיקר ועל לידה שלישית אינה נפטרת. וכן יסבור שאינה נדרשת לימי טוהר שיש בהם קולא שדמיה טהורים. לצד הראשון סברא חזקה כיון שלידה ראשונה עיקר ימי הטוהר שלה צריכים להיות שייכים רק ללידה ראשונה, וימי טומאה של שניה אינם נספרים לראשונה. אין דורשים לבטל את ימי הטהר של השני לבדם משום שהביטול הוא קולא, להפקיע מהם את איסור אכילת הקדשים. וימי טהר של ראשונה אינם נספרים לשניה מהצורך לראשונה להיות לבד. סברא זו של הצרך לראשונה להיות לבד עדיפה על הצרך לדרוש לחומרא ולכן נאמרת אף שיש קולא בימי הטוהר שנוספו שדמיה טהורים.

לצד השני הסברא שצריכה הראשונה להיות לבד אין בכוחה לגרום דרישת קולא. וכיון שבעניין ימי טהר יש קולא וחומרא גם בקיומם וגם בביטולם, שדמיה טהורים והיא טמאה טבול יום, אנו משאירים את הדין לגבי ימי טהר כאילו לא נאמר "תורת" ולידות הראשונה והשניה שוות ונספרות באותו זמן. ממילא ימי הטוהר של השניה נספרים ומתחילים מיד אחר ימי טומאתה.