א) רש"י בערכין, דבר המכפר, דהכי כתיב במצורע עני (ויקרא י"ד) וכפר עליו הכהן וסמיך ליה האי קרא דזאת תורת אשר בו נגע צרעת וגו' דמשמע אשר לא תשיג ידו בשעת כפרה יהא לו תורה זו של דלות ואף על פי שהשיגה ידו אחר כך. דבר המכשיר, דהכי משמע אשר לא תשיג ידו בשעת טהרה תהא לו תורת עניות וטהרה זהו אשם המכשירו לבא במקדש ולאכול בקדשים שמדם האשם הוא נותן על בהונות ותנוך אזנים. עכ"ל.

הקשה הרי"ז הלוי שם, לכאורה לר"ש הרי הדרשה מוכפר עליו הכהן ולא מקרא דבטהרתו, ומה זה דקאמר דמקרא אחד דרשו. ועיי"ש שמתן בהונות באשם הוא הדבר המטהר (ולא שם הקרבן שלו) ואילו חסרון קרבן מעכב את גמר הטהרה. (וכשקרב נסתלקה הטומאה ממילא).

ב) לרש"י שהביא את וכפר עליו יש לומר ש"בטהרתו" יכול להתפרש בעשיית טהרתו, וזה האשם, או בעשייה שיהיה טהור, היינו סילוק המעכב טהרה, היינו החטאת. לר"ש צריך גילוי להכריע בין האפשרויות ולזה דורש את "וכפר". (ועי' רש"י נידה מ'., רבי שמעון סבר טהרתו דבר המכפרו).

ועי' רש"י כאן, דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין. עכ"ל. נראה שלא בא רק להסביר את לשון "מכפר", אלא בא לומר שהחטא שלא כופר הוא המעכב את פקיעת הטומאה.

ג) ביולדת כתוב וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה, ומקריבה קרבן אחד לטהרה על הרבה לידות והשאר עליה חובה. לכאורה הקרבן הראשון בא לשם טהרה באופן ישיר, והשאר לשם כפרה. ואין הטהרה נובעת מן הכפרה.

ואולי די בקרבן אחד על עבירות הרבה לכפרה וממילא לאכילת קדשים, ומה שמקריבה לכל לידה הוא חיוב בעלמא. או שקרבן ראשון מקליש את העבירות, כעין אשם חלוי, ואין בכוחן לשייר טומאה.