א) בביאור עניין "היכן מצינו", עי' משנה שבועות י"ט:, אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב אמר להם ר' עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן. וברבינו יהונתן בדעת ר"ע, אי נמי הואיל ואיכא ביה חדוש דבשביל דבורו מביא קרבן עבדינן בה חידושא אחר שיהא חייב בכל שהוא. ע"כ. מוכח שטענת "היכן מצינו" היא שלא ראוי לחדש גדר שלא מצינו כמותו.

ונראה מזה שכאן העניין הוא שר"ע מחדש דין שלא שמעו עליו, שידים בבית מנוגע הוו ראשון לטומאה, וטענת חכמים שגזירת ידים הידועה היא שידים שניות, ואין לחדש עניין חדש בידים.

ב) ובטענת ר"ע יש לומר, שבטומאת ידים יש שני עניינים, א) שידים הן חפץ עצמאי לקבלת טומאה ב) שגזרו בידים טומאות דרבנן להיות שני. עניין א' לבדו די בו לעשות את מכניס ידו לבית המנוגע ראשון לטומאה. עניין ב', שגזרו בידים להיות שני, אין בו אלא להטיל שני לטומאה, ולא להסיר ראשון לטומאה. כלומר אין כאן גדר חדש, אלא שאינו יכול לבא לידי ביטוי אלא בדיניו המחודשים של ר"ע.

לחכמים תקנת נטילת ידים היא עניין אחד ולא התחדש גדר ידים כעניין נפרד.

ג) יסוד המחלוקת נראה שהיא בדרשת האסמכתא לטומאת ידים בחולין ק"ו^.. וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף טמא. ע"כ.

ועי' חת"ס שם, וידיו לא שטף במים פשטי' דקרא מתפרש אשר יגע בו הזב בידיו והזב לא שטף כל גופו במים יטמא ונקט ידיו ה"ה כל איבריו הגלוים דומיא דידיו לאפוקי בית הסתרים. זהו אמתת הקרא וחז"ל אסמכו נט"י לחולין אהאי קרא ג"כ.

נראה שביאור דבריו, ש"ידיו הוא הדין כל איבריו הגלוים דומיא דידיו" היינו מגדר דיבור בהוה. כמו ש"מכשפה" לא תחיה מציין גם מכשף.

לחכמים התוכן הנלמד מדיבור בהוה הוא פשט הכתוב, "אמיתת קרא". המילה "וידיו" כאן פירושה הוא רק "כל אבריו הגלויים", ואין כאן שום אמירה על ידים כשלעצמן.

ד) לר"ע אף שדיבור בהוה הוא פשט, והפשט של "ידיו" הוא מקומות הגלויים, כנ"ל, בכל זאת נזכרים בכתוב ידיים ממש.

עניין דיבור בהוה אין משמעו שהתוכן הישיר של מילת "מכשפה" כולל מכשף, אלא שהתוכן הישיר של המילה הוא מכשפה נקיבה, והתוכן "מכשפה נקבה" הוא השם של מכשפים זכרים ונקבות. עי' ב"ק י"ז:, ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמ"ל דחיה בכלל בהמה. ובתוס' ד"ה קמ"ל, ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בערה. הרי שלא מילת "בהמה" משמעה גם חיה אלא התוכן המצויין ע"י בהמה או בעיר הוא השם של בהמה וחיה. (עי' מ"ש שבועות ל"ז: דרשות כלל ופרט וריבה ומיעט אות ו').

לפי זה באמירת "וידיו לא שטף" התוכן הראשוני הוא ידיו ממש, אמנם גם לפי הפשט לא מתקבל ממנו אלא התוכן של "מקומות גלויים" אבל כיון שקבלת התוכן היא בדרך עקיפה עדיין ידיים ממש נזכרות. כלומר פשט הכתוב יש בו גם ידיים ממש וגם מקומות הגלויים בגוף.

לר"ע, ולחכמים, למדים מזה שידיים מיצג את המקומות הגלויים והניתנים לנגיעה והיותו של דבר עלול ביותר לנגיעה עושה אותו לראוי יותר לקבלת טומאה. לר"ע בלבד יש שֵׁם פשט גם ל"ידים" שהם תחילת אמירת התוכן. ויש פשט של דין שטיפה, וטומאה לידים כשלעצמם. כיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, נשאר לימוד שידיים ראויות לקבלת טומאה בפני עצמן. אמנם למעשה אין זה בא לידי ביטוי מעשי מדאורייתא.

עי' תוס' פסחים ב':, היכן מצינו יום שמקצתו מות' ומקצתו אסו' (והרי איסור אכילת חמץ הוא שעתיים לפני חצות), פי' היכא דליכא סברא. ע"כ. כלומר אין זמן השעתים גדר לחשיבות עצמית לאי אכילת חמץ, אלא אופן הרחקה. כנ"ל כאן לא נאמרו ידיים אלא יש גילוי שיש חשיבות להיות עלול לטומאה, ולא נאמר דבר לגבי מה שעלול יותר, ולחכמים ראוי לגזור במי שעלול יותר.

ה).עניין שפשוטו של מקרא אפשר שיגלה על מה שראוי בלבד, ואינו למעשה, עי' רמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"א ה"ג, זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה וכו'. (ועי' מורה נבוכים ח"ג פמ"א, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ע"כ. היינו שזה הדין הראוי מצד עצמו [אלא שלמעשה יש לתורה שיקולים נוספים]).

נראה ההסבר על פי אלפי מנשה אות ק"ב בשם הגר"א שעניין אין מקרא יוצא מפשוטו הוא שהכתוב לא יביא למשל מה שאינו אמיתי. ע"כ. אין מקרא יוצא מפשוטו לגמרי (יבמות כ"ד.), יציאה גמורה, ויתכן שתשאר רק משמעות חלקית, (עי' מש"כ על ב"ק ו': מיטב שדהו, אהני גזרה שוה ואהני קרא וכו' כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק). אפשרית משמעות שהפשט ראוי בלבד.

ועי' באר הגולה למהר"ל באר הראשון פ"א, ד"ה בפרק כל הבשר ש"וידיו" מגלה שהראוי יותר לנגיעה ראוי לטומאה, ועל פי זה גזרו. אכן פרטי דבריו אינם כמו שכתבנו.

ו) אולי המחלוקת אם לדרוש את המשמעות הראשונית של "ידיו" תלויה במחלוקת הכללית שלר' ישמעאל אומרים דברה תורה כלשון בני אדם ור"ע דורש יותר שינויי לשון.

סיכום: ר"ע הדורש בעלמא "אתין" דורש את "ידיו" לגדר מיוחד, וכשתיקנו חכמים להתחשב באותו גדר ממילא נטמא ראשון בבית המנוגע. חכ' שאומרים יותר דברה תורה בלשון בני אדם קיים להם רק גדר עלול לקבל טומאה והם החמירו בעלול מאד לקבל שיהיה שני.

מאוחר יותר (תשרי תש"פ) באופן אחר

יש לימוד שלידים יש חשיבות יותר לקבלת טומאה. והם מקבלות טומאה שאינה מטמאת אדם. כלומר מולד הטומאה והם נעשים שני.

לחכ' ידים הם סוג חפץ מחודש והתחדש בו קבלת טומאה שאינה מטמאת את כל הגוף. ממילא חודש בו להיות שני זה המקרה הרגיל שחודש שכשחודשה טומאת ידים

לר"ע חודש בו גדר אדם וממילאנכנס לבית המנוגע שאין נטמא גופו כשהידים נטמאות הן מקבלות גדר של אדם

המחךוקת היא בדיבור בהוה כשאומר ידיו להשמיע כל גופו, הלך המחשבה הצוכו המילולי ידים סתם והתוכן הזה הוא של הקבוצה כל הגוף. ידים סתם אין להם שם "אדם" וכאם זה חפץ שיש בו מובהקות לקבלת טומאה.

לר"ע תחלת הדיון המילולי הוא עם קבלת התוכן של הביטוי היינו ידים הם כינוי ישיר לכל הגוף החיצוני, כלומא הם ידי אדם. ממילא האמור מתחיל ב"ידי אדם" א"כ יש הם תוכן המשייך לאדם.