א) לפי הברייתא השניה, שומע אני כל שעולה
לאשים, "ריח ניחוח" משמע כל הקרבנות. (ועי' זבחים צ"א:
ומנחות ק"י., נאמר בעולת בהמה אשה ריח
ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ועי' במדבר ט"ו י, ויין
תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'). נראה שהדרך שבה לברייתא הראשונה זה הופך להיות "דבר
שכולו לה'" הוא מהכחשת "כאשר תעשו כן יעשה", כמו בברייתא השניה.
אלא שבניגוד לברייתא השניה, לברייתא הראשונה ההכחשה גורמת להעביר את משמעות אשה
ריח ניחוח לה' אל אשה ריח ניחוח ובנוסף הוא "לה' בלבד". כלומר המעבר הוא
מ"משהו" אל "המשהו בלבד", כעין שבעלמא יתור "משהו"
מעביר אותו למשמעות של "רק המשהו". (דוגמת "יש לי עץ בחצר"
נכון מילולית כשיש לו הרבה, אבל בעלמא יתמהו אם יראו שם מאה עצים, מבינים "יש
לי עץ אחד בלבד").
ב) לברייתא השניה, "שומע אני כל
שעולה לאישים" זה משתמע אילו נכתב "אשה וכו'" בלבד. אילו נוסף רק
"כאשר תעשו" בלבד, הייתי אומר "מה אתם עולה ושלמים" (ורק אחר
ככם כגר אומרים מה אתם מיני דמים), ולא היינו דורשים את "אשה ריח ניחוח"
לעניין חיוב בגירות, אלא היתה לזה המשמעות שישנה בשאר מקומות. כיון שלא ברור שראוי
לדחות את דרשת "אשה ריח ניחוח", זה מביא לדרוש דרשה רחוקה, "ככם
כגר יהיה לכם הקשתיו ולא לקרבנותיכם" שנדרש למעט את החשיבות להיות שווה לגמרי
לקרבנות סיני. ופירש"י לכם הקשתיו במקצת ולא כל קרבנותיכם.
ג) בביאור לימוד רש"י בזה נראה
ש"ככם" כולל "אדם עם קרבן" בניגוד ל"קרבן" בלבד.
כשמקישים לצירוף "אדם עם קרבן" יש חשיבות פחותה לפרטי הקרבן מאשר
כשמקישים לקרבן בלבד. ממילא הבאת ביטוי של "אדם עם קרבן" מודיעה שדי
בדמיון קטן יותר לקרבנות שהיו בסיני.
עי' אגלי טל קוצר ס"ב אות ו'
שלעניין שביעית בוצר הוא תולדת קוצר ולעניין שבת הוא אב עם בוצר והטעם שבשבת יש
חשיבות למלאכת מחשבת ועל ידי זה קטנה החשיבות של ההבדל בין בוצר לקוצר.
ד) לעיל אומרת הגמ', כשיטת הברייתא
הראשונה, א"כ חובתו אחת מן הבהמה לא תיסגי עליה בגוויה דהכתיב כאשר תעשו כן
יעשה אר"פ יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כל שכן. ע"כ.
אין זה ק"ו רגיל, שהרי בבהמה יש
חיסרון שעורו לכהנים, שבגללו אינה נלמדת ישירות ב"אשה לה'". ובעלמא
ק"ו נפרך גם כשהלמד גרוע מהמלמד בפרט אחד ועדיף בפרטים רבים. אלא צריך לומר
שה"כל שכן" הוא גילוי מילתא.
כמו שכתבתי בהרבה מקומות גילוי מילתא
הוא מגדר דיבור בהוה, שדיבור על פרט אחד הוא השמעה על כל הקבוצה, (או פרטים
נספחים) שהפרט מייצג. (אין שם הפרט מהווה שם של הקבוצה, כמ"ש במקו"א).
ובנידון שאומרים כל שכן כגילוי מילתא הפרט שהוזכר במפורש מציין את הקבוצה שלו ושל
הפרטים העדיפים. (כדרך משמעות אפילו עוף).
כלומר כש"ניחוח לה', רק מה שכולו
לה'" מוכחש על ידי "כאשר תעשו" שכולל רק עולה שלמים, אנו עושים
פשרה בין המכחישים. כולו לה' הופך להיות עולת העוף וכל שעדיף ממנו, ואילו
"כאשר תעשו" הופך להיות מה שתעשו ולא כל מה שתעשו, היינו עולה.
צורת פתרון ההכחשה כאן היא שצד אחד
"כאשר תעשו" מתקבל באופן חלקי, מה שתעשו ולא כל שתעשו וגם לא רק ממה
שתעשו. ואילו צד שני של ההכחשה "אשה לה'" מקבל משמעות חדשה, שכולו לה'
וגם זה נכנס לגדר הכללי של דיבור בהוה, משמיע לעולת העוף ולעולת בהמה.
ה) כ' הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות א ו,
וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי
בהמות אחת עולה ואחת שלמים.
העניין של "או שתי בהמות" אף
שהעולה לבד עושה גירות.
נראה דרשת ככם כגר לבדה מחייבת עולה
ושלמים. דרשת ריח ניחוח לה' שמרבה עולה לבד פחות מפורשת. יש לדרשה הראשונה שם של
פשט לעומת השניה. וקיים בו אין מקרא יוצא מפשוטו. לכן קיים לכתחילה עולה ושלמים
היינו שהשלמים מצטרפים לשם המצוה.
הגדר של הלכתחילה לא שייך לעצם יצירת
הגירות, ונשאר באופן חלקי, כמו בשאר אין יוצא מפשוטו. היינו שהוא שיירי מצוה, כמו
נענועי לולב וכמו שיירי הדם שהיה שופך אל יסוד המזבח.
(אולי הרמב"ם דייק את קיום גדר עולה
ושלמים כאחד ממ"ש הגמ', "הביא חובתו מן הבהמה יצא עולה ושלמים
[לרש"י, שלמים לאו דוקא] יצא מנחה
ושלמים לא יצא).