א) המהלך
יש לימודים מ"זאת" תורת, לְבֵן, תֵּלֵד ומתַּזְרִיעַ.
לחכ', א', "זאת"
תורת ("תורת" מחייבת קרבן אחד על לידות רבות)
לחייב קרבנות נפרדים (ששני נולד אחר ימי טהר) בהריונות נפרדים. ב', לבן לחייב קרבן נפרד
על לידה נפרדת מהריון אחד. ג', תלד לרבות טומטום ואנדרוגינוס שלא נְמַעֵט מ"זכר
ונקבה". ד',
תזריע למעט יוצא דופן שלא נְרַבֵּה מ"תלד".
לר"ש, א', "זאת" תורת לקרבנות נפרדים של לידות
נפרדות גם מהריון אחד. ב', לבן לרבות
טומטום. ג', תלד לרבות יוצא דופן. ד', תזריע לרבות מחוי.
ב) בפשטות,
דרשת "זאת תורת" אינה תלויה בדרשות אחרות. בדרשת לְבֵן עדיף לדרוש לחייב
על כל בן מאשר לרבות לידת טומטום (הלשון לרבנן האי מיבעי ליה,
משמע שזה טעם למה לא דורשים לרבות טומטום, ורק בגלל שכבר נלמד מ"זאת"
דורש ר"ש לרבות טומטום)
אין לומר להיפך שעדיף לדרוש מלְבֵן לרבות טומטום ולחכ' רק כיון
ש"תלד" מרבה טומטום שוב נדרש לחכ' לְבֵן לשתי לידות בהריון אחד. שהרי
ר"ש חולק על חכמים בצורך ללימודים נפרדים לידה בהריון אחד ובשני הריונות ואת
זה אין לתלות במחלוקת הקודמת מה לדרוש מלְבֵן. (אפשר
לדחוק שאילו לר"ש לא היה הריון אחד שוה להריונות נפרדים באמת היה מחייב קרבן
אחד ביהודה וחזקיה, והגמרא מחדשת מחלוקת נפרדת בדרשות משום שלא שמעה מחלוקת בכעין
יהודה וחזקיה).
טעם עדיפות לדרוש
חיוב נפרד לשתי לידות בהריון אחד, נראה שכיון שיש לימוד "זאת" תורת
שעומדת בפני עצמה ולר' שמעון מלמדת גם להריון אחד, נראה שלרבנן אין פשוט לגמרי
לדמות הריון אחד לשני הריונות או לדמות לגמרי ללידה אחת. ויש עדיפות לדרוש פתרון לבעיה שנוצרה ע"י
התורה, בכתיבת "זאת". (בעדיפות זו עי' מ"ש
פסחים ה'. בעניין גימטריה).
ג) מיעוט "זכר ונקיבה" למעט טומטום נדחה, (כפי שאומרים חכ') מפני ריבוי של תלד לרבות טומטום.
בטעם הדבר. עי' מרומי
שדה ד"ה דסד"א זכר ונקבה כתיג זכר ודאי נקבה ודלית כו'. ולא קשה מלעיל
דף כ"ח ב' ההוא מיבעי ליה לחלק כו' (כלומר כשנזכרת בעניין נקבה
לדין שונה משמעות "זכר" אינה "זבר מעולה" אלא לא נקבה. נראה
שזה מאותו גדר ש"אדם" כולל גוי כאשר נזכר בעניין בהמה)
וה"נ מיבעי לחלק די"ל דמכ"מ אחר שמיעט בערכין ס"ד דה"ה
כאן כמוש"כ התוס' שם.
ונראה שהלימוד מְיִתּוּר בערכין למעט טומטום מכלל זכר לעניין
ערך מלמד
בבניין אב ש"זכר" ממעט טומטום גם כשנזכרת נקבה. לימוד "תלד"
הוא אמירה מפורשת להוסיף עוד לידה, והוא דוחה את בנין האב שהוא לימוד עקיף לנידון
לידה. (ובא רק למקום שאין בו ידיעה). ללא הלימוד
מ"תלד", או מ"לבן", היה טומטום מתמעט מ"זכר".
לעניין חשיבות עודפת של המפורש יותר עי' תוס' יבמות ז':
ד"ה ואמר עולא, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל
ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא.
(אולי יש מקום להסבר שהלימוד
בערכין יוצר חשיבות לדין טומטום ונעשה רחוק מזכר כמו שנקבה רחוקה, ואז יש
ב"זכר" אמירה ישירה למעט טומטום ולא יהיה חלש מריבוי "תלד"
אבל זה נראה רחוק).
ד) לחכ' תזריע למעט יוצא דופן שלא נרבה
מ"תלד". בפשטות לולא תזריע היה "תלד" מרבה יוצא דופן ולא מרבה
טומטום. (וטומטום היה מתמעט מהמיעוט הנלמד מערכין כנ"ל אות ג'). הטעם, שביוצא
דופן לא היה לימוד נגד ריבוי מתלד, ובטומטום יש.
דרשת תזריע למעט יוצא
דופן עדיפה מדרשת תלד לרבות יוצא דופן, משום ש"תלד" מודיע רק שיש לרבות
משהו ללא אמירה מה לרבות (ועדין עדיף מהלימוד של ערכין שצריך גילוי שיש כלל
לימוד), ואילו תזריע מודיעה שיש ללמוד את התוכן שנלמד מהזרעה.
לר"ש תזריע אינו
יכול לדחות את תלד מיוצא דופן, אין לאן לדחות אותו, טומטום כבר התרבה
מ"לבן". ולכן נדחה תזריע אל ריבוי מחוי.
ה) המחלוקת מה ללמוד מתזריע.
תזריע וילדה הוא
היקש, ואין היקש למחצה (כריתות כ"ב:) וראוי ללמד גם מיעוט
יוצא דופן וגם ריבוי מחוי.
ועי' תוס' יבמות
פ"ו.,
אף מעשר ראשון טובל, אבל איסור זרות לא ילפינן לרבנן אף על גב דאין היקש למחצה
כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה. ע"כ. כאן לא לומד לגמרי
לידה מהזרעה, שהרי הזרעה היא רק במחוי ולידה ע"כ גם בולד גמור. אכן דברי
התוס' הם רק בעניין אין היקש למחצה.
ממילא אם למדים
מתזריע למעט יוצא דופן שוב אין ללמוד לימוד שלא לגמרי למחוי. ואם אין ללמוד ליוצא
דופן שוב למדים למחוי.
לחכמים תזריע יכול
לדחות את "תלד" לרבות טומטום
ותזריע יכול למעט יוצא ממילא הלימוד למחוי בטל. לר"ש טומטום מתרבה
מ"לבן" וע"כ תלד יכול רק לרבות יוצא דופן וממילא הלימוד למחוי הוא
עיקר ההיקש ולא משום אין היקש למחצה, ומלמד גם לימוד לא גמור.
ה) עי' תוס' נידה י"ח., וי"ל דאפי'
נמוקין מצינן למימר דטמאה לידה דקאמר קרא אשה כי תזריע כעין שהזריעה וכו'
ואע"ג דההיא דרשא כרבי שמעון ורבנן דרשו לה עד שתלד ממקום שמזריע י"ל
דתרתי ש"מ א"נ י"ל וכו'.
לצד שרבנן דורשים את
שתי הדרשות צריך לומר שההבדל בין הזרעה שרק מחוי לבין לידה הוא בגלל שאין היכי
תימצי ולא הבדל בדין הנלמד, ובזה אומרים אין היקש למחצה.