א) ורש"י, מאי וכן שפחה, הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמרי לה לה כתיב באשה (דברים כ"ד) וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה או חפשה לא נתן לה.

ותוס', אימא לא תחייב שפחה - תימה אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כל מקום שמדבר בישראל צריך להביא הגרים.

עי' תוס' יבמות ע"ד:, בהדיא גרסינן גיורת ושפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת מנין ת"ל אשה ומיהו תימה היכי מתרביא שפחה מקרא דאשה כיון דאיצטריך לגיורת ומשוחררת ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה כדמשמע בכריתות.

ב) נראה להסביר שאין מחלוקת בין רש"י ובין תוס' כאן וביבמות.

אילו "אשה" היתה מיותרת היה מקום לדרוש שמרבה כל אשה, כעין דרשת "מצות מצות ריבה" (או כעין "ביום השמיני ימול אפילו בשבת" שהיתור אומר שהכל תלוי בהיותו יום שמיני) והיה מקום לדון בהכחשה עם "בני ישראל". אבל "אשה" אינה מיותרת ואין בכוחה להכחיש אמירה של מיעוט (או ריבוי).

מה שמרבה גיורת (ומשוחררת) נגד "בני ישראל" הוא משום ש"בני ישראל" יכול להתפרש בשני אופנים, או בנים של ישראל אבינו, וזה לא כולל גיורת ומשוחררת, או כדרך "בני ציון" כלומר אנשי "עם ישראל" וזה כולל גיורת ומשוחררת.

אם אין ראיה תופשים את בני ישראל אבינו. התוכן שלו נכון בין לדרך "ישראל אבינו" בין לדרך "בני ציון". אין כאן הכלל של תפסת מרובה לא תפסת כיון שהנידון הוא משמעות לשון בני ישראל ואם ברך "בני ציון" נכונה אין דרך "ישראל אבינו" נכונה. אכן הפרטים השייכים ל"ישראל אבינו" כלולים בפרטים השייכים ל"בני ציון", והם נכונים ודאי, וזה מקנה עדיפות לתפיסת הביטוי המבטא אותם.

נגד הכרעה כזו יכול הלימוד מ"אשה" לעמוד אף שאין "אשה" מיותר. אמירת "אשה" סתם כוללת כל אשה. זו השמעה חיובית לתוכן של "בני ציון" והיא דוחה את השקול של תפיסת מיעוט מתוך חוסר ראיה.

ג) ההו"א למעט שפחה גמורה.

גם אחר שתופסים את "בני ציון" יש מקום למעט שפחה גמורה. שייכות עבד לעם ישראל גרועה, קדושתו נמוכה יותר, שהרי הוא פטור ממצוות עשה שהזמן גרמה. ויש מקום לומר שחל כאן הכלל שאין ביטוי כולל אלא אלא החלק החשוב מתוך המשמעות הכללית, כמו שאין "לא תאכל" כוללת אלא כדרך אכילה. ממילא גם שפחה גרועה ואינה נכלל ב"כלל ישראל".

היה מקום לומר שמכח הכלל הנ"ל "בני ישראל" אף שהוא מגדר בני ציון מכחיש את גז"ש לה לה. וגורם ליצור שיקול שהגז"ש לא תכלול שפחה יולדת. כלומר היינו אומרים, כיון ש"חופשה לא ניתן לה" מחדש את גט שחרור, הוא מדבר גם על עבדים. ומה שבאופן המילולי כתוב שפחה התוכן הוא גם עבד מגדר דיבור בהוה. (כמו מכשפה לא תחיה ש"מכשפה" כולל גם מכשף). ושוב אפשר למעט שפחה מ"בני ישראל" ולהכחיש את "לה לה" ולומר שאין הגז"ש אלא במקום שכל התוכן של "לה" מתקיים, היינו במקום ששייך גם לעבדים. וזו אמירת הגמ' לשאלת רש"י, שפשיטא שכל מצוה שאשה חייבת בה, כולל קרבן יולדת, עבד (היינו שפחה) חייב בה. ותשובת הגמרא שהיינו אומרים הנ"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה.

ד) למעשה למדים מ"לה לה" שגם שפחה גמורה בכלל אשה כי תזריע. ותופסים שכיון שהדיבור בהוה נאמר ישירות באשה, אי אפשר לקבל בו תוכן שאינו כולל אשה. כלומר "לה לה" נאמר בכל אשה אף במקום שאינו אמור באיש.

(עי' מש"כ נידה כ"ב. "בבשרה" אם בדיבור בהוה האמירה המיידית היא על הפרט ובשלב שני מתקבל התוכן על הכל, ועוד שם).

ה) (מכח האמור אות ד' יש להסביר את המחלוקת בספרי ראה ע"ו, הובאה ברש"י דברים י"ב, רק חזק לבלתי אכול הדם, רבי יהודה אומר מגיד שישראל שטופים בדם קודם מתן תורה וכו' אמר רבי שמעון בן עזיי וכו' לומר מה הדם שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו שאר כל המצות על אחת כמה וכמה. ע"כ. לר"י לא שייך "חזק" למה שרק באופן רחוק יצטרך חיזוק. לבן עזאי משמעות "הדם" היא דם וכל שהצורך בחיזוק מצוי בו יותר, מגדר דיבור בהוה (זה גדר גילוי מילתא בעלמא). בתוכן הזה, המקרה הלא שכיח של דם מצטרף למצוי האחר וראוי להזכר בתוך החיזוק. לר"י אין ראוי לומר דיבור בהוה כאשר אינו יכול להאמר על העיקר לבדו).