א) דברי רב הונא מובאים בהרחבה בשיר השירים רבה (פרש' א' אשכל הכפר ג'), רבי הונא אמר לה קח לך סמים הרי ב', נטף ושחלת וחלבנה הרי ה' סמים אי תימר דאינון תרין והלא כבר נאמר סמים בד בבד יהיה תן חמשה כנגד חמשה הרי עשרה ולבונה זכה הרי אחד עשר מיכן בדקו חכמים ומצאו שאין יפה לקטרת אלא אחד עשר סממנים הללו בלבד. ע"כ.

ב) ממ"ש "סמים אי תימר דאינון תרין והלא כבר נאמר סמים, בד בבד יהיה תן חמשה כנגד חמשה הרי עשרה" מוכח שללא ההכרח שסמים אינם תרין לא היינו דורשים בד בבד חמשה כנגד חמשה. (אלא כרש"י שמות ל' ל"ד, שיובא אות ג').

ונראה הטעם, כשנאמר שוב "סמים" המשמעות שלו שונה משל "סמים" הראשון. וזאת מהטעם שבגמ', ואימא סמים בתראי תרין נינהו כסמים קדמאי א"כ נכתוב סמים סמים בהדי הדדי.

בעלמא דבר שנכפל, משמעות השני שונה ממשמעות הראשון, אבל זאת משום שהוא מיותר במשמעות הראשונה. כאן היינו אומרים שהוא בא להוסיף על הראשון דבר השווה לו, ושפיר יכול להיות עוד שנים, ואינו מיותר. שינוי המקום של השני בא לומר שכאן אין זה הוספת עוד שנים, אלא משמעות שונה. (העדיפות של הוספת שנים היא ש"סמים" השני נשאר במשמעותו הראשונית העדיפה).

ג) לרש"י הפשט בד בבד יהיה, אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה. וכן משמע בתשובות הגאונים הרכבי סי' ס"ד, "הארבע שבתורה בד בבד שבעים שבעים מנה". ולעיל ה'. דרשו שלא יניח משקל במשקל וישקול, מדלא נאמר "משקל אחד" וכדומה, כמו מידה אחת לכל היריעות. וע"ע אונקלוס מתקל במתקל ומלבי"ם.

ד) לכאורה היה צריך לומר שכיון שסתם רבים משמעותו שנים משום תפסת מרובה, שוב השני שלא יכול להיות שנים תופסים אותו בוודאות שלוש מאותו טעם.

נראה הטעם שלא אמר כן, שמ"ש מיעוט רבים שנים אינו שזה פירוש מיידי של "רבים", אלא הפירוש הוא הרבה ומשום תפסת מרובה מגיעים לשנים. (כמו "ערבי" נחל שיכולים לקחת גם ג') כאשר נאמר שוב "סמים", ולא נכתב סמוך לראשון, זה בא להורות שהפירוש שלו שונה מ"סמים" הראשון. אפשר שהשינוי יהיה שמוסיפים אחד משום תפסת מרובה, או שיש ל"סמים" השני איזו משמעות מדוייקת אחרת. ונוצר ספק איזו משמעות לבחור. זה גורם לדרוש את "בד בבד" ל"תן חמשה כנגד חמשה".

ה) בזה מוסבר מה שלא דורשים "תן ששה כנגד ששה" והרי כתוב סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה, וצריך להוסיף גם את לבונה למניין הנכפל. ("בד בבד" בפשוטו עולה גם על לבונה כמ"ש רש"י עה"ת הנ"ל, אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל).

אלא "בד בבד" מפרש את סמים השני, שלפני לבונה. וזאת משום שיצירת בעיה בתוכן התורה גורמת לדרוש דרשה חדשה שתפתור את הבעיה (כמ"ש הרבה פעמים).

ו) דרשה זו גרועה יותר מהפשט ומהדרש שנזכרו לעיל, והפשט והדרש הנ"ל נשארים קיימים בנוסף עליה משום אין מקרא יוצא מפשוטו.

רש"י עה"ת הנ"ל, שבד בבד מלמד שאלו הארבעה הנזכרים, היינו נטף שחלת חלבנה ולבונה, יהיו שוין משקל במשקל, ואינו כולל את "סמים", בניגוד לדרשת חמישה שלנו.

עי' ט"ז או"ח תר"ל סק"א, כשרים לדפנות. דמשמעות הכתוב דסוכות תעשה באספך מגרנך קאי אסכך דוקא דדפנות לא איקרי סוכה כפשוטו של פסוק זה דהא דדרשי' בסכת בסוכות היינו מיתורא לדפנות והיינו פסוק אחר שהוא בסוכות תשבו אבל קרא דבאספך אינו יתור ופשטי' קאי על הסכך שהוא פשוטו של לשון סוכה דהיינו הסכך. דרשת חמישה דנה על מניין ולא על עיקר המצוה, ובזה אין הבדל בין מפורש ללמד מדרשה. (רבים שנים אינו פשט). וע"ע רש"י סוכה ט"ז., ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי.

(בעניין שהעיקר הוא פשוטו של לשון, אולי הוא מעניין יבמות ז': תוס' ד"ה אמר עולא, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה. ועניין הרמב"ם שאינו מונה בספר המצוות אלא את המפורש).

ז) דרשת הכלל ופרט וכלל שבגמרא. עי' רש"י, וכל י"א דבעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה כדדרשינן לקמן בכלל ופרט. משמע שהדרשה מחייבת להביא את כל י"א הסימנים ולא את חלקם. וכן פשוט שהרי כל המינים יחד הספיקו לשנה.

אין זה כדרשת ב"ק נ"ד:, ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט פרי מפרי וגידולי קרקע. שם אינו צריך לחלל על כל המינים כאחד, כלומר ש"ו"ביין יהיה "וגם ביין איתו". אלא "או ביין". זה נלמד מלשון התורה בַּכְּלל, בכל אשר תאוה נפשך, שודאי שאין היכולת לפדות רק במקרה שפודה על כל תאוותו כאחד.

כאן הלימוד הוא כמו (סוטה ט"ז:) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה אף כל מקום כינוס שער ונראה. בנידון דידן האופן הזה נלמד מקח "סמים" משמע בלקיחה אחת כמה סמים.

ח) ממ"ש המדרש, "מיכן" בדקו חכמים ומצאו שאין יפה לקטרת אלא אחד עשר סמים הללו בלבד. משמע שללא הדרש של מניין י"א לא היתה הבדיקה קובעת שי"א הם הראויים לקטורת. כלומר היה אפשר שהתכונות שהן תנאי לקטורת ישנן ביותר או פחות סממנים. וגם משמע שללא הבדיקה היינו אומרים שאפשר שיש יותר סמים ומתוכם צריך להביא כל פעם את ארבעת המנויים (שעליהם נאמר "בד בבד") ועוד שבעה משאר מינים. כמו שיטת רש"י.

ונראה שהתכונות של מה שראוי לקטורת נלמד מכלל ופרט וכלל הכתוב בגמרא, וכשר רק דבר שקיטר ועולה וריחו נודף, וזה היה המודד לבדיקה מה ראוי. אלא שהיה ספק עד איזה שיעור של קיטור ונידוף ריח יש להשוות לנטף ושחלת, ובדקו וסידרו לפי רמת הקיטור והנידוף ושבעת הבשמים העליונים בסדר יש הוכחה שמתאימים, השאר כיון שלא ברור שהתכונות שלהם מספיקות לא נכנסות ללימוד של הכופו"כ.

או יותר טוב, שכבר השביעי בסדר העדיפות היה בספק אם מקטר וריחו נודף בשיעור שיחשב כעין צרי וציפורן. והדרשה של י"א הכניסה אותו. דרשת י"א סימנים אינה יכולה למעט, נאמר בה "אחד עשר" ולא "אחד עשר בלבד". (ועי' מפתח רמב"ם פרנקל כלי מקדש ב' ח').

המניין כאן מועיל כדרך שדרשת ל"ט מלאכות בשבת מועילה לחלק בין זורה בורר ומרקד ולעשות תולדות משובט ומדקדק.

אפשר שלמעשה אם ימצא עכשיו סממן שאינו גרוע מצרי יודה המדרש לרש"י. המדרש למד את שיעור קיטור ונידוף ריח לפי המצוי בידם בזמן מתן תורה, שממנו הקטירו. ושוב רש"י לא נגד המדרש.

ט) בגמרא אומר ש"סמים" הראשון אינו יכול להדרש גם למניין וגם לכופו"כ, ואילו המדרש דורש את סמים הראשון. עי' סוכה ו':, בסכת בסכת בסכות מחלוקת אם דורשים תחילות, וכן סנהדרין ג':, ג' פעמים אלהים. אפשר שסוגיית הגמרא כאן סוברת כמאן דלא דורש תחילות והמדרש כמי שדורש.

גם לגמרא, שמצריכה את קח לך כדי לייתר ולדרוש את סמים הראשון, "סמים" השני נדרש לכלל השני וגם למניין. ועי' חי' הר"ן סנהדרין שם, טעמא דמאן דדריש תחלות י"ל ה"מ היכא דליכא אלא חד קרא אבל היכא דאיכא תרי ותלתא קראי דמדהני לדרשה האי נמי לדרשה. הגמרא כאן תסבור ששיקול זה מועיל למה שבא אחר שהתחילו לדרוש ולא למה שבא קודם לכן. (אין זה עניין למקרא נדרש לפניו וכו', שם אין המאוחר גורם שהמוקדם יידרש).