א) בספרי דברים קמ"ז, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה, רבי יהודה אומר יכול השוחט חטאת בדרום יהא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על מום עובר בלא תעשה ואין השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, וחכמים אומרים אף השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, יכול המקדים קדשים זה לזה עולה לחטאת פסח לתמיד מוספים לתמידים יהא עובר בלא תעשה תלמוד לומר (דברים י"ב י"ז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים ט"ז ה') לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על אלו עובר בלא תעשה ואין מקדים קדשים זה לזה עובר בלא תעשה.
ב) הנראה בביאור הספרי. "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" מיותר שכבר נזכר בפרשת אֱמוֹר ובפרשת רְאֵה. הַיִּתּוּר גורם להעביר את "מום" למשמעות חדשה. יש לזה שתי אםשרויות. האחת, ש"מום" עובר להיות "רק מום". האפשרות השניה שהוא עובר למשמעות הרחוקה יותר שכל חיסרון נקרא מום. כעניין (דברים ל"ב), שחת לו לא בניו מומם, ורש"י, והשחתה שהשחיתו היא מומם.
לדרשה של "רק מום" הפסוק לא בא לגופו, להשמיע את הכתוב בו אלא למעט מה שאינו כתוב בו, את שאינו מום, וזה חיסרון. כמ"ש ביבמות (ג': תוד"ה טעמא), לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי. לצד השני יש עדיפות שהשמעה היא לגופה וחיסרון שהמשמעות "כל חיסרון" רחוקה יותר מ"מום" מאשר "רק מום". והמחלוקת היא מה להעדיף משני החסרונות.
ג) מה שהספרי מביא את איסור אכילת מעשר בשעריך ואיסור זביחת פסח בשעריך, הוא להראות שיש ל"ת בעשיה מחוץ למקום הראוי, וממילא החשבת שינוי מקום לדבר שיש בעשייתו לא תעשה הוא מצב ידוע, ואין חידוש אם אומרים זאת גם לגבי חטאת. ממילא יש עדיפות בלימוד הריבוי להכניס אותו לתחום של "מום", ולא לכלול ב"מום" חיסרון שלא מצאנו בו לאו.
ד) הגמרא לא לומדת מיתור "מום". אפשר שהיא אליבא דר' ישמעאל סוטה ג'., תנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ומום האמור כאן נזכר בשביל "כל דבר רע". והספרי כר' עקיבא שם שחולק. (ועי' שבועות י"ח:).
יותר מסתבר שהגמרא דורשת את אשר יהיה בו מום כמו במדרש הגדול על הפסוק, בבעלי מומין עוברין הכת' מדבר. ואינו מיותר. והספרי לומד זאת ממה שנדרש ביומא ס"ד. וזבחים ע"ז:, כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו. לגמרא אילו לא למדנו מהיתור שבכאן לא היינו מחדשים קיום מום עובר אלא היינו דורשים את דרשת ר"א בזבחים שם, מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו.
ה) הלימוד ש"דבר רע" הוא מום ולא שחיטת חטאת בדרום, אפשר שהוא ע"פ תו"כ בחוקותי פ"ט, (לא ימיר) טוב ברע או רע בטוב וכו' מנין לרע שהוא בעל מום ת"ל לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע. ונֹאמר שקרא דידן בא ללמד ונמצא גם למד, שהרי בתמורה לא שייך רע של שינוי מקום.
הלשון הראשונה דורשת את "דבר" רע, מלשון הולכה כמו (דברים ח' ט"ו) המוליכך במדבר, ואונקלוס, דדברך במדברא. (ועי' ישעיהו ה' י"ז, ורעו כבשים כדברם , ורש"י, כמנהגם. וע"ע ראב"ע מיכה ב' י"ב). הגירסא בגמרא נוסח כתב יד תימני, דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת "שחישב" להכניס דמה לפנים. (וכן גרס הרמב"ם פסוהמו"ק פי"ג ה"ח). משמע שדרש "דבר" רע מלשון דיבור, כלומר דרש שתי משמעויות נפרדות לדבר משום שקולים, ומוכח שאת שחיטת חטאת בדרום דרש מ"דבר".