א) תוס' (סנהדרין ב':), (אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, כלומר הודאות בכלל ונקרב אל האלהים) ליבעי נמי מומחין, תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (גיטין פ"ח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני גוים ולא לפני הדיוטות וי"ל דהתם ממעטינן מלפניהם משום דלפניהם קאי אאלהים דהכא כלומר לפני הדיינין המפורשין במקום אחר. בתוס' הרא"ש שם, לפניהם של אלהים האמורים בפרשה שלאחר כן.

נראה שלתוס' הרא"ש הלימוד מאלהים הוא מצד דבר הלמד מעניינו, בפרשה הסמוכה, ואילו לתוס' הלימוד הוא שכיון שמצאנו צורך ב"אלהים" כדי לדון אנו אומרים שמ"ש לפניהם, היינו דוגמת מה שמצאנו.

(התוס' שם סד"ה דברי הסבירו שאילו לפניהם היה עולה רק על גזילות ולא על חבלות היינו אומרים שכיון שלא בכל מקום יש דין אלהים שוב אין ללמוד ל"לפניהם". זה מרווח לשיטת הרשב"א ש"הודאות והלואות" בעירוב הפרשיות היינו שעולה גם על טענת לא נתת לי כלל. להסבר זה מי שלא אומר עירוב פרשיות יש בו גילוי בפרשה שאין "אלהים" בהודאות, וממילא אין ללמוד לשאר דינים).

מה שרש"י הביא משבעים זקנים כתבו התוס', דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי וכו' אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן (ז'.) מאשר תשים אלו כלי הדיינין דשייך בהן שימה. ועדין צ"ע מדוע לא מועיל "אשר תשים" אם לפניהם למד מ"אלהים". (ואולי ב"אלהים" שנאמר בממון אין רצועה, די להוציא את הממון בכח מיד החייב ואין צריך רצועה. אבל עדיין, נלמד תשים לפניהם לספר תורה לשבועה. וגם עי' אורים ותומים סי' א' ס"ק א' שדרשת כלי הדיינים אסמכתא). וכן אולי הלימוד משבעים זקנים לשבועה ולא לכפיה. ועוד עי' ספרי (דברים פיס' קמ"ד), ושפטו את העם (דברים ט"ז י"ח), בעל כרחם.

 

ב) ואולי יש לומר ע"פ הגמ' סנהדרין ס"ו., לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו. שנראה הפירוש שבדיין הדין הוא שמה שהדיין פוסק נעשה תּוֹרָה, ויש מצוה לקיים את הפסק. (זהו הגדר במכות ה'. שאין חיוב קנס חל אלא בגמר דין). ואילו במלך אין מה שצוה נעשה חשוב מצד עצמו אלא יש דין מרידה במלך, והַמְרָאָה היא מרידה.

אילו הלימוד היה רק מ"אלהים" ולא משבעים זקנים היינו אומרים שסמכות הדיינים היא מגדר מלך. עי' יבמות ק"ב. גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך מלך וכו' מקרב אחיך וכו'. (הדרשה היא שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים, יבמות מ"ה: [וזה מתחיל מדרשה שחובה לשים משימות כעין מלך]). הרי שלדיין יש גדר מלך. ועי' סנהדרין י"ד:, (ויצאו זקניך) ושפטיך זה מלך וכהן גדול מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. ועי' מו"ק ט"ז: כי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא (ראש הגולה) ברחוק ארבע אמות.

בענין גט בעל כורחו אמרה הגמ' (ב"ב מ"ח.) שגמר ומגרש, שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים. כתב הרמב"ם (גירושין פ"ב ה"כ) זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ויש לומר שכל זה כשמקיים מצוה, שפסק בי"ד נעשה מצוה. אבל במצות מלך שאין השמיעה בקולו מצוה, ואינו עושה מצוה כשנותן גט, אין לו גמירות דעת.  (זאת כנ"ל ש"מלך אי אתה מצווה על הוראתו" היינו שלמלך יש רק כח להפקיע ממון ולענוש, ואין מצוה לשמוע בקולו) ואפילו אם נאמר ששום תשים עליך מלך הוא מצוה שלא למרוד במלך, לא להמרות את פיו, אין עצם נתינת הגט מצוה. והרי זה כעין נדרים (י"ד:) ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום כי לא מזדהיר בתנאה אבל באיסור מזדהר.

 

ג) ונראה שעניין סמיכת שבעים זקנים הוא החשבת הפסק שלהם לתורה. זה מ"ש הרמב"ם וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה. עניין זה הוא עניין הנוסף על מינוי הנסמך לדיין שנתבאר במ"ש מכות ד'. סנהדרין בחו"ל, אף שנעשה באותה פעולת סמיכה. עי' רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ג, ואין סומכין סמיכה שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה האחד מהן סמוך. (וכן בחי' הר"ן ומאירי סנהדרין י"ד., אכן רש"י חולק). היינו שלמינוי להיות חלק מבי"ד צריך בי"ד ולהאצלת הרוח די באחד בעל רוח.

(אולי זו סמכות הגמרא, שבחתימתה היה רבינא שבא מארץ ישראל. מנחות מ"ב.).

שבעים זקנים היו דיינים כמו שנאמר בשבעים שהיו במתן תורה (ר"ה כ"ה.), ויעל משה וכו' ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. והיותם דיינים נראה שנלמד משבעים שבבמדבר (י"א י"ז) וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם. הרי שהם שנשאו במשא העם, וכמו שנאמר במינוי דיינים ביתרו, ונשאו אתך.

 

ד) לאביי הוקשה עישוי רק בגט ולא הוקשה לו בהודאות והלואות.

אין לומר שזאת משום שסבר שהודאות לא בעו מומחים. שהרי דיעה זו סוברת שאין עירוב פרשיות, ו"אלהים" אינו עולה על הודאות. הרי כבר מבואר לעיל שאין הודאות גרועות מכל המשפטים שגיטין בכללם, ואם אין עירוב פרשיות, רק גזילות וחבלות (וקנסות וכו' שלא גרעו מהם) צריכים סמוכים, ולא גיטין.

הנראה שאביי ידע שיש חילוק בין הודאות והלואות ובין גזילות וחבלות שדין שליחותייהו עבדינן קיים רק בהודאות והלואות. ונראה לבאר ע"פ תשובת הגאונים באוצר הגאונים ב"ק פ"ד. (הובא ברמב"ם סנהדרין פ"א הי"ז) שכל מי שחובל בחבירו אע"פ שאין פוסקין עליו דין לשלם מנדין אותו עד שיפייס את הנחבל בין בממון וכו' שנראה שזה מגדר מלך במשפט יעמיד ארץ. ואין יכולים לקבוע סכום מדויק, משום שזה נכנס לכלל תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות. וסובר אביי שבהודאות תקנו חז"ל שבית דין הדיוטות יגידו סכום הנראה להם לא בתורת פסק דין, ואחר שנקבע סכום חל דין הפקר בי"ד שבא"י הפקר והדיוטות שבחו"ל יכולים לכפות את נתינתן למי שאמרו, כמו שיכולים לכפות משום העמדת ארץ סכום שאין מקום לספק, ואינו צריך פסק שחייב לשלם. (ואף אם הפקר בי"ד הוא רק הפקעה, כבר הופקעו כל זכויות הנתבע ושוב מלך יכול לתת לתובע בלי דין).

ותקנו זאת רק בהודאות ולא בחבלות כדי שיהיה ניכר שהדיוטות אינם עושים פסק דין. כעין בטומאות דרבנן.

 

ה) רב יוסף אומר שתקנת בית הדין על הוֹדָאוֹת, היא חיוב לשלם למי שהודה לו. ויש מצוה לקיים את החיוב. גם חיוב לתת גט הוא חיוב כזה. ובאופן זה יש לבעל גמירות דעת.

אביי לא רצה לומר כן, כיון שזה דומה ליצירת דין, ועדיף לו לומר שהכל היה מצד מלכות של בית הדין שבארץ ישראל ואין כאן יצירת דין.

לרב יוסף אין לתלות את עניין שליחותייהו משום הפקר בית דין בלבד, מגדרי מלך של בית הדין הסמוך,  דבפשטות גזירת מלך חלה רק למשך חייו, שאז צריכים להיות כפופים לו. ואין נראה שיתקנו "שליחותייהו" באופן שלא יוכל להתקיים "שליחותייהו דקמאי", שאמרו התוספות, אם לא יהיה בי"ד הגדול. (דבר שקרה זמן קצר אחרי רב יוסף).

אלא התקנה יש בה גם גזירת דין. באפקעינהו רבנן שקיים לדורות, כמו ירושת הבעל, למ"ד, זו סמכות לגזור על דורות ישראל להפקיע, ולא דין מלך ישיר, וזה חל על כל ישראל בשוה, כדי שיחול על כל בעל סמכות שיש לו גדר מלך וכשאין בעל סמכות יחול מטעם בני העיר הכופין זה את זה. (וכל שחייבים לקבוע  כל זמן שלא קבעו חל על כולם דין מלך, ולכן אפילו מיעוט כופין רוב). והוא חל גם על הנידונים לקיים את דברי ההדיוטות שיושבים כעין בית הדין.

לשון "שליחותייהו" שאמר רב יוסף משמע יותר שבחו"ל מקיימים דברי בי"ד שבא"י, ולא שנעזרים בהפקר בי"ד.

 

ו) טעם שרק במילתא דשכיחא עשו שליחות, אף שגם במילתא דלא שכיחא יש תקנה, וכמו שהוצרכו הגאונים להנהיג שיפייס. נראה שהוא כדי שיהיה ניכר שאין בהודאות דין פסק דין, ולא עוברים על לפניהם.והשאירו את העניין למהלך של דין מלך.

 

בעניין דין מלך שבבית דין עי' אבנ"ז יו"ד סי' שי"ב אות נ"א ולהלן.  ודבר אברהם ח"א סי' א' אות ה' וקובץ שעורים ב"ב אות רמ"ג. שוב ראיתי ברשימות שיעורים ב"ק פ"ד: קרוב לחלק מדברי.

 

סיכום. עניין בית דין יש בו שני דינים, סמכות ליצור מצוה, שנלמד מלפניהם לפני שבעים זקנים והוא הסמוכים מדור לדור עד משה, וסמכות לכפות את הדין שהוא גדר "אלהים" והא בכלל הריבוי "שום תשים מלך" כל משימות. לכפית גט לא די שאפשר לכפות את הבעל אלא צריך שיהיה מצוה והבעל ירצה לקיימו בדיעבד.

עניין שליחותייהו הוא תקנה שתהיה מצוה לשמוע בקול בי"ד שאינו סמוך.